בית בובות

שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

רקע:

בית בובות, שכתב הנריך איבסן ב1879 הוא מחזה המתאפיין בדידקטיות מובהקת. בתקופתו, הוא עורר סערה גדולה, הצטייר כנושא בשורה מהפכנית. באמצעותו ביקש איבסן להעביר מסר גלוי ומוצהר, ולשאת את דגל הפמיניזם כמכתיב סדר חברתי חדש, וכתיקון לעוולות החברתיות הנובעות מדיכויין ומנחיתותן המעמדית של הנשים. כמצע לדיון אידיאולוגי ואינטלקטואלי, הוא מכיל חומרי עבודה מלאים ועשירים מאד, אך בניסיון למצוא חיבור פנימי יותר לעולמם של התלמידים, וכדי לחולל איזו מידה של הזדהות או אי-הזדהות עם המהלכים בו, נדרשת פעולת הפשטה כלשהי של המושגים המרכזיים, אשר תתאים לכל נפש. לפיכך, בשיעור לפנינו ננסה לעסוק בסוגיות של חוזק והחלשה במופעיהם החברתיים, של הופעתם הקבועה של מדכא ונדכא, גם אם באופן סמוי וקל, בכל קבוצה, ושל הנטיה של החלש להפנים את החלשתו ולהאמין בה. נדון בשאלה מדוע זה כך, וננסה לתרגם את המשוואה לחייהם הפרטיים של התלמידים, תוך בירור היכולת להשתחרר מעמדות שליטה ונשלטות שכאלה, ותוך נסיון לזהות מופעים כאלה בתוך המעגלים החברתיים שלהם, ובביתם. בין אם בהתגלמותם המגדרית, ובין אם בהתגלמויות חברתיות אחרות (עולים חדשים,  מקובלים ולא מקובלים, ילדי חוץ וכו' וכו')       

לפני העיסוק בסיפור, חשוב לתת את הדעת לכך ש:

הבשורה והמאבק הפמיניסטי, כשהם נטועים במסגרת דתית, מעוררים לעיתים נקודות חיכוך וקונפליקטים שלא באים לידי ביטוי כלל ב"בית בובות", מטבע הדברים. חשוב לחדד את המודעות שלנו, (עוד לפני הגשת הסיפור לתלמידים) לפערים העיקריים העשויים להתגלות בין האידיאל המוצג בסיפור ובין פנים מסוימות של אורח חיים דתי / מסורתי.

ואולי חשוב מכך, יש לתת את הלב לכך שישנם תלמידים המגיעים מבתים בהם קיימים מבנים דומים (ברמות כאלה ואחרות) לאשר מתקיים בביתם של הלמר ונורה, במערכת היחסים בין ההורים בחלוקת הסמכויות ועוד.  בהצגת הדברים בחריפותם הם עלולים לחוש מותקפים או מבולבלים מהביקורת העולה כאן. חשוב, לאור זאת, לעסוק בנושא ברגישות הנדרשת, ובמידת הצורך לפתח שיחה עליהם, לבירור ההתנגדויות ושורשן.

מבנה השיעור:

חלק א'- פתיחה:

נפתח במשחק הדמיה:

נחלק מדבקות לתלמידים באופן אקראי, חלק יקבלו מדבקה אדומה וחלק יקבלו מדבקה כחולה, וכך נסווג אותם לשתי קבוצות משנה. ללא כל הסבר במליאה הכללית, ולאחר החלוקה, נמסור פתק הסבר לקבוצה אחת, המלמד אותה על מעמדה כקבוצה בעלת עליונות חברתית, כביכול. (נוסח הפתק בנספחים)

לאחר מכן, נכתוב בזו אחר זו  משימות קבוצתיות משותפות על לוח הכתה,  (כדוגמת: סידור החדר, העברת ציוד, משחק בכדור וכד'), כאשר הקבוצה בעלת הפתק תתבקש לפעול בהתאם למעמדה.

במהלך ביצוע המשימות חשוב להיות ערים מאד להתרחשות, ולראות האם ההנחיה שניתנה  לקבוצה בפתק מקבלת ביטוי של ממש בהתרחשות ובמילוי המשימות, ובאילו אופנים היא באה לידי ביטוי. האם ישנן "מרידות" שונות בשתי הקבוצות? האם יש תחבולות הננקטות כדי לעקוף את המצב הנתון, האם התלמידים מקבלים את הדין בפשטות ומתנהגים לפי תפקידם המוגדר, ועוד, ברמה הפרטית,  מי משתף פעולה? מי מתנגד? וכו'.

בתום ביצוע רצף המשימות, נפתח דיון:

נשאל את התלמידים:

מה חווינו עכשיו?

 מה היה מיוחד בביצוע המשימה, ומה הורגש באופן מובהק?

מי שיתף פעולה, ולמה?

מי רצה להתמרד? מדוע?

באיזה אופן רצית למרוד במעמדך? (האם מדובר בתלמידים מהקבוצה ה"נחותה", או ה"עליונה"?)

כיצד חשו חברי הקבוצות השונות?

ובמעבר לרמה הכללית יותר:

מה, לדעתכם,  גורם לנו לציית לאדם אחר?

כיצד נוצר מצב ששני אנשים, בעלי יכולות דומות (פחות או יותר) מנהלים יחסי שולט ונשלט ביניהם, באופן מוסכם כביכול, ובלתי מופרע?

האם אתם מכירים בעצמכם סיטואציות חברתיות כאלה, בהם במהירות רבה נוצרים מעמדות מובהקים שקשה לשנות, של יחסי כח ושליטה?

חלק ב': עיסוק ישיר במחזה:

נפנה לקישור הדברים ליצירה בה אנו עוסקים כאן.

במחזה "בית בובות" ,מבקש הנריק איבסן להציג תמונה ריאליסטית ביותר של יחסי הכח הקיצוניים שהוא מזהה במציאות סביבו. הוא מצביע על יחסי המרות שמשליטים הגברים על נשותיהם, ועל המוסכמה החברתית הרווחת בתקופתו, כי אשה צריכה לעבור מבית אביה לבית בעלה, לא לפתח מאוויים ורצונות משל עצמה, ולהיות נתונה כל כולה לעשיית רצון הגבר שהיא מצויה תחת חסותו (כלומר, אביה, ולאחר מכן בעלה). באופן גלוי וכמעט נטול תחבולות ספרותיות, הוא פורש התרחשות משפחתית נורמטיבית וריאליסטית מאד, אשר במרכזו סיבוך, שנוצר לכאורה בעקבות חשיפתה של אמת שהוסתרה במשך שנים. נורה, הגיבורה, הסתירה מהלמר, בן זוגה, את העובדה שלוותה כסף, וכשעובדה זו נחשפת, הנישואין עומדים בפני פירוק. ההפתעה הגדולה במחזה, הוא שהפתרון לא נוצר על ידי פיוס והשבת הסדר הישן על כנו, אלא מתגלה בו תעוזה רבה ונסיון ליצירת סדר חדש, ע"י שבירת המוסכמות הישנות.

התהליך הנפשי שעובר על נורה, בין חרדה קיצונית לשמירה על התא הביתי שלה, ובין הרצון והכח לעזוב אותו ולבחור בעצמה לא לשוב ולתקן, הוא מהפכה של ממש בנפשה של הדמות, ואותו מנסה איבסן לכונן כ"מעשה הראוי" ברמה החברתית-הכללית , שיתקן את העוול הנעשה, במקרה זה לנשים על ידי גברים, בדיכוי מוחלט של קבוצה אחת על ידי השניה. 

בקריאה מעט קרובה יותר, נעקוב אחר השינויים הדרמטיים בעלילה:

במערכה הראשונה מתוארת נורה כ"אשה קטנה". נורה נכנסת עם שליח שנושא עץ אשוח, מעניקה לו טיפ גבוה (המעיד על בזבזנותה ופזיזותה) וקוראת למשרתת: "החביאי את האשוח, הלנה". היא אף אוכלת עוגיות בהיחבא כשהיא מסירה את מעילה, ובהמשך, היא משחקת במחבואים עם ילדיה.

אלמנט ההחבאה כאסטרטגיה קיומית לנשים עומד כאן בחזית הבמה. כקבוצה נשלטת, ברצונן להתמרד, עליהן לשקר, להתחבא ולהתנהג כילדים העושים מעשים אסורים בהיחבא (גם אם מדובר בזוטות כאכילת עוגות, ובודאי כשמדובר בהלוואה כספית ללא ידיעת בן הזוג).   ומן הצד השני, הלמר, שנמצא בחדרו, קורא לנורה בשמות של בעלי חיים קטנים כמו שקוראים לתינוקות, עפרונית, וסנאית. שמות חיבה אלו לכאורה מעידים על קרבה ואהבה, אך למעשה, טומנים בחובם עליונות, שליטה, והגדרת יחסי כוחות של בעלים כלפי חיית המחמד שלו. בז'רגון הפמיניסטי, פעולה כזאת מכונה בשם "החפצה" (הגדרה מילונית בנספחים), והיא מאפיין נפוץ מאד ליחסי גברים ונשים השייכים "לסדר הישן".  השיחה מתנהלת ביניהם  על כסף והלמר מאשים את נורה בבזבזנות, ומתייחס אליה כילדה.

 בהמשך, כשנורה מנסה את כוחה בהעלמת דבר ההלוואה שלוותה מעיניו של הלמר, היא משתמשת בתכסיסים נשיים "קלאסיים". במערכה השניה, נורה ממשיכה לנסות לשכנע את הלמר שיחזיר את קרוגסטאד הלווה למשרתו. היא משפילה את עצמה, מתחנפת, מציעה להיות מתוקה יותר, אך הלמר מתנגד בתוקף. מאחר ומסתבר שהלמר וקרוגסטאד היו חברים בלימודי המשפטים (וכנראה היו מעורבים בעבירה משותפת, דבר שמביך את הלמר כשהוא פוגש בקרוגסטאד), וקרוגסטאד מכנה את הלמר בשמו הפרטי בבנק, למרות מעמדו כמנהל, דבר מעיק על הלמר וגורם לו לחשוש מאיבוד סמכות. (באופן הזה יוצר איבסן מעמד סרקסטי למוסד הסמכות הגברית, אשר נתון כולו לתאוות הכח שלו, ולשימור כבודו ועליונותו על הכלל, (נשים וגברים כאחד) ולפיכך משליט את אימתו בראש ובראשונה על הנשים, בהיותן קלות לשליטה, בגלל מעמדן הנחות בחברה ממילא.)

בהמשך, כשנורה מצליחה לעכב את הלמר ולמנוע ממנו לפתוח את תיבת המכתבים. היא משכנעת אותו שיעזור לה לתרגל את ריקוד הטרנטלה, אותו היא מתכננת לרקוד בנשף בערב. נורה רוקדת בפראות למרות הדרכתו של הלמר. היא מצליחה לשכנע את הלמר שלא יפתח את תיבת הדואר עד למחרת, אחרי הנשף. השימוש בכל גורם מעכב שיימצא לה הוא שימוש נואש, של אסיר הנתון כל כולו לגחמותיו של סוהרו. המפתח לתיבת המכתבים נמצא כמובן, רק ברשותו של הלמר, ונורה נאלצת להתחנן על נפשה שלא יפתח, באמתלות ובהסחות דעת שונות ומשונות. האנלוגיה כאן היא בין תיבת המכתבים לכלוב שהיא עצמה כלואה בו, ואשר החברה העניקה לבעלה את המפתח היחיד למנעולו.

חלק ג'- עיבוד ודיון

נשאל את התלמידים:

מה דעתכם על הקשר בין הלמר לנורה?

מה טוב בו, ומה טעון שיפור?

או לחילופין, האם הוא קשר טוב בעניכם?

 האם הוא משקף משהו שאתם מכירים מהמציאות סביבכם?

רק בסצנת ההתרה, כשהשקרים נחשפים, ולפיכך, לכאורה כבר אין לה מה להפסיד, נורה נוטשת את גינוניי ההתחבבות, הנסיונות הנואשים לשאת חן בעיני בעלה ולהשפיע על רצונו באופן ישיר, ואף ההכרה כי היא נמצאת במקום סגור ומסוגר, ושהיא בוחרת לצאת ממנו לחופשי על אף יכולתה לשוב אליו (באופן אירוני הדבר מובא כך, באמירתו של הלמר כי הוא "סולח לה" במקום המתבקש, שיבקש את מחילתה).

 נשאל את התלמידים:

מה דעתכם על המתרחש במחזה?

האם נראה לכם שהיחס לנשים כפי שמציג אותו איבסן מתקיים באופן דומה גם היום?

האם נכון להציג אותו כדוגמא בלבד ליחסי כח שונים במציאות, או שהתיאור כאן מתאים רק ליחסי גברים ונשים בעולם? (האם יש עוד מקרים, כפי שניסינו לאתר התחילת השיעור, שבהם אותה כוחניות ונשלטות מתגלמת, בקבוצות/דמויות אחרות? )

מה דעתכם על התמונה המוצגת כאן?

האם הייתם רוצים לשנות אותה?

האם סצנת הסיכום, לדעתכם, מתקנת את המצוייר במחזה כולו?

מדוע?

כשאנחנו חושבים על עיוות המתקיים במציאות, אנחנו יכולים למצוא לו כל מיני סוגים של פתרונות ותיקונים. במחזה בית בובות, הפתרון שסוגר את העלילה למעש העוסק בשבירת הישן. התיקון רחוק מלהיות שלם, שכן הבית הרוס, הילדים נותרים עם שבריו, ולא מסופר לנו מה עולה בגורלן של הדמויות, אם מצאו תיקון ובית חדש ושלם, אם הצליחו לבנות חיים בריאים וצודקים יותר אחרי השבר הזה, ועוד.

מה הוא, אם כן, תיקון שלם יותר שהייתם מציעים לאיבסן, כסצנה נוספת, אחרי הסצנה החותמת את המחזה?

כהצעה: שאלה זו יכולה להיות מועברת גם כמשימת כתיבה של סצנה, בז'אנרים שונים, לבחירת התלמידים. ניתן להציע להם לכתוב אותה בתבנית המחזה בו אנו עוסקים, אך גם, כקומיקס, או סיפור, או אפילו בצורת הכתוביות המופיעות בסוף סרטי קולנוע לעיתים, בו מגלים לצופים מה עלה בגורל הדמויות בתום ההתרחשות המצולמת. ניתן כמובן, אם מגבלות הזמן ואופי הכתה לא מאפשרות, להשאיר את זה רק בגדרות הדיון שבע"פ.

חלק ד' - לסיכום:

אדמו"ר הזקן, באחת מדרשותיו, קורא את הפסוק מירמיהו כך: " אבל לעתיד כתיב "הנני בורא חדשה בארץ נקבה תסובב גבר... ואז לא תהיה הנקבה בחינת מקבל, להיות אל אישה תשוקתה, אלא אדרבא, תסובב גבר ותהיה עטרת כו´ ולא כמו קודם חטא עץ הדעת שהיו זכר ונקבה שוין בקומתן כמו שכתוב ויהי האדם ואשתו כו´... " (תקע"ב, ואת גביעי הכסף, קכט)

נשאל: כיצד קורא אדמו"ר הזקן את מילות הפסוק?

מהי ה"חדשה" שהוא מזהה שעתידה להתרחש?

האם אתם חושבים שפירושו הוא מעין נבואה על ימינו, בו השויון בין נשים וגברים הולך וגובר, ומעמדה של האשה ביחס לאיש מתאזן והולך?

מדוע?

היכן אתם מרגישים זאת?

האם יש עוד מקום לתיקון לדעתכם?

ולסיום, שאלה למחשבה, כסיכום המהלך הכללי:

האם לדעתכם המהפכה הזאת מתמצה רק באיזון או בחוסר האיזון שבין נשים לגברים?

היכן עוד יש חוסר איזון מובהק בין קבוצות, או אנשים, שזקוק לתיקון?

האם, כמו ששאלנו במשחק המדבקות שפתחנו בו, אתם מוצאים את העיוות הזה גם במציאות הקרובה לכם?

כחומר למחשבה הביתה, נסו לזהות עוד מופעים כאלה בקרבתכם, וחשבו, האם גם שם נחוצה מהפכה כמו זו המתוארת במחזה שלנו, והאם גם תיקונם הוא חלק מגאולה עתידית, או עכשיווית..

האם יש בכוחנו להשפיע על חוסר האיזון הזה, במישור הפרטי, בין אנשים, או הקבוצתי, ואף מעבר לזה?

נספחים:

נספח א'

נוסח הפתק, במשימת הפתיחה:

"אתם הקבוצה החזקה. אתם בעלי הכח, ובידיכם הידע והיכולת להצליח במשימה. אתם גם בעלי שיקול דעת בריא יותר, וסיכויי הצלחה גבוהים בהרבה. חברי הקבוצה השניה חלשים וקלי דעת, ועליכם להנהיג את המשתתפים, כדי להשיג הצלחה. מנעו בכל כוחכם נסיונות התערבות מצד חברי הקבוצה השניה בשיקולים ובקבלת החלטות, זה רק יזיק להשגת המטרה, יעכב אתכם ועשוי אף להכשיל. זכרו: המטרה מקדשת את האמצעים, ועליכם להשליט את מרותכם על מי שלא יישמע לכם"

נספח ב':

 הַחְפָּצָה

החפצה היא התייחסות אל אדם כאל חפץ. משתמשים במונח כדי לתאר יחס אל בני אדם כאל רכוש, כאל כלי לשימושו של אדם אחר וכדומה.

המילה החפצה נוצרה משילוב של שורש המילה חֵפֶץ בבניין הפעיל, בניין שאחת ממשמעויותיו הרגילות היא גרימה: לגרום למישהו להיחשב חפץ. למילה זו דומות המילים הַאֲנָשָׁה (ייחוס תכונות אנושיות לדבר שאינו בן אנוש) והַנְפָּשָׁה (אנימציה, מתן נפש וחיים לדמות מצוירת). לצד המילה החפצה מהלכת המילה חִפְצוּן, ואולם אין סיבה להוספת הנו"ן, ולכן העדיפה האקדמיה את המילה הגזורה ישירות מן השורש חפ"ץ.

את המונח החפצה אישרה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ה (2005).