הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיעורי ספרות באתר לב לדעת נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב
1. 
המורה תשאל את התלמידים מה הם עושים למען ארץ ישראל ומדינת ישראל?
התשובות יכתבו על הלוח:
גר כאן, מדריך בתנועת נוער, מתנדב בעמותה כמו "זכרון מנחם", "עזר מציון" וכד',
לומד בה תורה, מטייל בה, שר לה שירים ועוד.
2. קריאת השיר:
3. מה עושה הדובר בשיר למען ארץ ישראל בחלקו הראשון של השיר?
4. איזו הרגשה מתקבלת ממה שהוא עושה? מה דעתכם על כך?
אנו מקבלים הרגשה של אדם שאוהב ליהנות מחום השמש (בחמה, בשמש), הולך אחרי תענוגותיו (תענוגים קטנים), אוהב דברים יפים (משהו יפה, כמו פרח).
מה שהוא עושה לא נשמע כתרומה אלא יותר כהנאה ממה שהארץ יכולה להציע לו.
הרגשה זו מתחזקת מהחזרה על המילה "אני: בראשי שלוש שורות (אנאפורה) שמדגישה את הנאתו מהנוף בארץ ישראל, ומהאפשרות שיש לו להתרכז בעצמו, בדור של מימוש הפרט.
וכן יש לשים לב שיש חריזה רק בשורות הללו (קטנים ואפונים), כחלק מההתמקדות ביופי.
התלמידים יביעו את דעתם, וזו יכולה להיות מגוונת, מהצדקה (מותר גם ליהנות), ועד שלילה (מדוע הוא אינו חושב על מה שהוא צריך לעשות למען הארץ).
5. 
הדובר בשיר משווה את עצמו לאבותיו ולאחיו. מיהם? במה הוא שונה מהם?
אני |
אבותי, אחי |
|
כמו פרח בחמה משהו יפה
|
עלו כרוח סערה על החולות, שתלו, נכשו, נטעו, עדרו
|
|
ואני אחרי תענוגים קטנים בשדות פרגים ואפונים
|
אחים שלי רציניים כניצולי שואה, עשו לבתיהם
|
אבותיו הם כנראה דור החלוצים שהקים את המדינה ועבד קשה כדי להפוך את הארץ שהייתה ברובה חולות שוממים, לארץ פורחת שאפשר היום ליהנות ממנה, ואף ויתרו לשם כך על בניית הבית הפרטי שלהם.
אחיו, שייכים אף הם לדור שהיו בו ניצולי שואה רבים, אבל הדובר בשיר משתמש בזה כדימוי רציניים כניצולי שואה, אולי מתייחסים ברצינות לפרויקט הגדול של בניית הארץ, וכן בניית בתיהם הפרטיים בערים ובישובים השונים.
מן ההשוואה בולט השימוש בריבוי פעלים המאפיין את דור המייסדים עלו, שתלו, נכשו, נטעו, עדרו לעומת הדובר בשיר שאין אצלו שימוש בפעלים כלל! מה שמראה כביכול על חוסר המעש שלו.
אפשר לראות הבדל זה גם דרך הדימויים:
הדימוי שלו הוא כמו פרח בחמה, ואילו הדימוי לאבותיו: כרוח סערה, ולאחיו כניצולי שואה.
6. נעבור לחלק האחרון של השיר:
כאן כביכול יש מעין מהפך, כאשר הדובר טוען שבכל זאת, למרות מה שאמר קודם, גם לו יש חלק באדמה הזאת, אבל לא בזכות אבות, שאפשר לפרשה בשני מובנים: לא כמו הציבור הדתי שמדגיש את היותנו כאן כחלק מההבטחה לאבות ובזכות מסירותם לא"י, או לא בזכות אבותיו המייסדים אוותם הזכיר בתחילת השיר, אלא:
מה מובנה של מטאפורה זו?
שלושת אלפים שנה מאז נוצר העם היהודי, הן השנים מעצבות את עיני: את השקפתי, את מבע נפשי, את הסתכלותי על העולם וכד'.
מושכות את אבקה של א"י , מסירות ממנה את האבק, מחדשות אותה עפ"י הבנתי ודרכי, או כמו האבקה של פרחים יש כאן התרבות, הוספת נופך חדש לארץ, אולי הוספה לפרח שקודם רק היה בחמה, ועכשיו גם מתרבה.
מה הוסיף לארץ הדובר בשיר?
אולי את הצד התרבותי: ההסתכלות של האומן, האסתטיות, ואפילו את השיר
שכתב והקדיש לה...
7. 
בשלב זה אפשר לדון עם התלמידים האם באמת אפשר לתרום לארץ "רק" בתחום האסתטי, התיאורטי, רק בהנאה ממה שהארץ יכולה להציע לך, או שאתה חייב גם לתרום לארץ בצורה מעשית כלשהיא?
בהקשר זה אפשר להביא את שירה של רחל המשוררת "אל ארצי" (אפשר להשמיע את הלחן לשיר ):
אל ארצי / רחל
לֹא שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי,
וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה
בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;
רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ
חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים,
רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.
אָכֵן דַּלָּה מְאוֹד -
יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,
אָכֵן דַּלָּה מְאוֹד
מִנְחַת בִּתֵּךְ;
רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל
בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,
רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים
עֲלֵי עָנְיֵךְ.
נכתב בתל אביב בשנת תרפ"ו 1926
בשיר זה טוענת הדוברת בשיר, כי לא שרה לארצה עלילות גבורה, ולא השתתפה בקרבות, אבל כן תרמה את תרומתה הצנועה לבניין הארץ בכך שנטעה עץ, כבשה שביל.
היא מודעת לכך כי מנחה זו לארץ היא דלה מאוד, אבל אומרת כי מתלווה אליה אהבה אמתית לא"י והזדהות עמה הבאות לידי ביטוי בשמחה על המאורעות השמחים הקורים בה, ועצב על עוניה ועל קשייה.
אז אולי בעצם אין זו מנחה כ"כ דלה, אלא משמעותית מאוד...
מבעד לשיטין אפשר גם להבחין בכך שהדוברת בשיר חושבת כי הדבר שהיא אכן רוצה לעשות למען הארץ הוא לעסוק בבניינה בצורה מעשית, אבל יחד עם זאת, היא רוצה גם לכתוב לה את השיר הזה. שיר עדין וצנוע, ללא התפארות, אך בהחלט תרם גם הוא לאהבת הארץ אצל אנשים רבים שקראו אותו ושרו אותו לאורך השנים.
רחל המשוררת שייכת עדיין לדור החלוצים שעליו אומר הדובר בשיר "אני בסך הכל" :
"אבותי עלו כרוח סערה על החולות, שתלו, נכשו, נטעו, עדרו".
גם היא רוצה לשיר לא"י , אך לא מסתפקת כמוהו בכך, או בקשר הנפשי אליה או בהנאה ממנה, אלא גם בתרומה המעשית לה.
האם אנו צריכים לחפש דרכים לתרום לארץ גם מבחינה מעשית? מדוע? באילו דרכים?
לכך מיועד השלב הבא.
8 . כאן המורה יכולה להביא את השיר "יכול להיות שזה נגמר" של יהונתן גפן ואת תגובתו של אלישיב רייכנר.
יתפתח דיון בדרכי ההגשמה של היום כגון: גרעינים תורניים כמו זה שאלישיב עצמו גר בו בירוחם, צבא קבע,
התיישבות, קליטת עליה, טיפוח הצד הרוחני של העם, השאיפה למקדש ולמשיח וכד'.
יכול להיות שזה נגמר
אריק איינשטיין
מילים: יהונתן גפן
לחן: שם טוב לוי
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.
כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר
יכול להיות שזה נגמר.
יכול להיות שזה נגמר.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון זהבי
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים
היה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת
כאן, איפה שאתה רואה את הדשא...
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי.
"אומרים שהיה פה שמח"
אמר לא מזמן המשורר
"שמח, לפני שנולדתי"
כך בדיוק הוא קיטר
ואחר כך, תיאר חלוצים
עם מכנסיים בתוך הביצה
ונזכר – היו אידיאלים
והייתה התיישבות אמיצה
ובסוף הוא זרק שאלה
"יכול להיות שזה נגמר?"
הוא לא חיכה לתשובה
קבע שנולדנו מאוחר
"להם היה למה לקום
היה על מה לחלום
לנו לא נשאר כלום
פשוט משעמם היום!"
אז תרשו לי שנייה להעיז
לענות לבחור המבואס
וזה לא כדי להרגיז
אז הוא בטח לא יכעס...
- זה עוד לא נגמר, ידידי,
ואפילו לא התחיל!
צריך להיות רק ערני
ואת החושים תמיד להפעיל
כי אם תפתח עיניים
תוכל בקלות לראות
חלוצים עם מכנסיים
(ואפילו עם חולצות...)
והם עוד מייבשים ביצות
ומגרשים גם יתושים
יש להם עוד מה לבנות
והם אפילו עוד חולמים...
אז אולי השתנו הביצות
והיתושים לא של פעם
אבל יש מה לעשות
ולאידיאלים נשאר טעם
עוד יש יישובים להקים
ונגב עוד יש להפריח
בפתח עומדים העולים
וצריך להביא גם משיח...
עוד יש על מה להלחם
ולצערנו גם עם מי
וצריכים, בעזרת ה`
עוד המון יהודים להביא
וצריך לאחד, וצריך לקדם
צריך להסכים, אבל גם לסרב
צריך לעזור, אך לדעת למחות
ויש עוד המון לכלוכים לנקות...
ולא זקוקים ל"גנזים ורוזים"
וגם ג`קסון לא נחוץ
יש מספיק, כולם מקומיים
ולא צריך תוצרת חוץ
ולכן משורר יקר,
כדאי שתפסיק לקטר
לא נולדת מאוחר
אבל אתה עלול לאחר!
תתעורר, כי יש עבודה
ו"שמח" – ימשיך להיות
לקום בבוקר, תמצא סיבה
אם תישן עם עיניים פקוחות!
9. 
לסיכום:
לאחר הלימוד והדיון בשאלת התרומה לארץ וה"חלק בארץ הזו". נעשה פעילות שמטרתה הפנמה. נביא לשיעור עיתונים (רצוי צבעוניים), מספריים ודבק, ונבקש מכל תלמיד להכין קולאז' שכותרתו :
גם לי חלק יש באדמה הזאת
נסביר לתלמידים שהיצירה אמורה לבטא את תרומתם האישית לארץ ישראל ואת "החיבור" המיוחד שלהם אליה. לאחר היצירה ניתן לקיים סבב בכיתה, שבו כל תלמיד יציג את עבודתו, או לתלות את העבודות על לוח.
יעל אריאלי במאמר שלה, מציעה ליצור אתם דגל חדש או המנון חדש למדינה שמתאים לדור שלהם, גם זו אפשרות.
1. ניתוח השיר "אני בסך הכל" מאת אריה סיון, כולל עבודת כיתה / יעל אריאלי
2. ראיון שערך בנו של המשורר אתו, לכבוד זכייתו בפרס ישראל לשירה בשנת תש"ע. בראיון יש פרטים חשובים בנושא ההבדלים שהוזכרו במערך, בין הדורות השונים: דור המייסדים, האחים, והבנים.
שיתוף
הדפסה
ייצוא