מול בורא עולם - הקדמה

דמיון מודרך של הסלסלה בו שם ההוויה נכנס לגוף שלי

בזה מודגש החלק האימננטי חלק אלוק ממעל שהוא הצד השליט היום.

דמיון מודרך למצוא את האות שלי בבריאה.

הרפיה מוזיקה וכו'
צאי מן העיר הגיעי למקום בו את מרגישה הכי בנח הכי טוב שם את רואה סל מלא אותיות, הסתכלי עליהן איך הן מסודרות בסל, איך הן נראות ממה הן עשויות באיזה צבע, וכו'
לפתע יוצאות מתוך הסל אותיות השם שלך ונכנסות לתוך הגוף שלך. מהיכן הן נכנסות? כווני אותן למקום בגוף שהכי כואב לך, תני להן לרפא אותך.
עכשיו נכנסות לך לגוף האותיות י אח"כ ה אח"כ ו אח"כ עוד ה תני לאותיות שם ה' להסתובב אצלך בגוף ולעשות לך מה שהן מסוגלות.
עכשיו כל האותיות מסתובבות אצלך בגוף, ולפתע מכולן אחת יוצאת דופן בולטת מכולן התבונני בה, מי היא, איך היא נראית זאת האות שלך... ומחזירים אותן לאט לחדר
ועדיין באותה אווירה מבקשים מכל אחת לצייר את האות שלה שהיא ראתה.
אח"כ שואלים וכל אחת מספרת מה קרה לה זה מדהים – ומראה את האות שלה – במיוחד מעניינות הבנות שלא ראו את האות האשונה של השם שלהן כאות שלהן – אפשר לגעת קצת בשם כמהות...
ומדברים על:
כשאנו פונים אל ה' כדי ליצור איתו קשר, אנו מחברים למעשה את הנקודה האלוקית שבנו לה' – שהוא המקור שלה.
חיבור זה מסייע לה להתבטא, להשתחרר, להתחזק – והיא מתחילה שוב לזרוח, להאיר את חיינו ולפורר את התאווה והחרפה.
הנק' האלוקית מביעה מחדש את האות שלנו, את המסר המיוחד שאנו נושאים בתוכנו, בו אנו חייבים להכיר, כדי לזכות במקום שלנו בין שש מאות אלף האותיות של הספר הקדוש.
(ע"פ הקבלה 600,000 האותיות של ספר התורה מקבילות ל600,000 הנשמות שנכחו במתן תורה. כל אות היא לבוש לנשמה, וכך כל נשמה מיצגת עיקרון יחיד במינו.)

ישעיהו פרק ו

(א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל:

(ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

(ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

(ד) וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:

(ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:

(ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָ

פִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:

(ח) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ה' אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:

למשמעות המלה "נדמיתי" ישנן פירושים שונים. יש המפרשים זאת מלשון מיתה והכרתה (רש"י, רד"ק) ובדומה למלה דמן, יש המסבירים זאת כדממה (אבי הרד"ק, מהר"י קרא), אך כמדומה שהפירוש המתאים ביותר הוא מלשון דמיון וכהוראתו בנביאים,

מהלך השיעור:

א.      מבקשת מהבנות לחשוב על שתי דמויות משמעותיות בשבילן. אחת שהקשר איתה קרוב וחם והשניה שההשפעה היא מרחוק.

ב.      כתבנו על הלוח בטבלה- מה תורם לי הקשר עם כל אחת מהדמויות? מה אני מקבלת מכל אחד מהקשרים, מה מאפיין כל אחד מהם?

ג.       שמיעת הביצוע של גרוניך לקטע- שמסתיים בפסוק ה (חילקתי לבנות את הפסוקים כשפס' ו-ח מקופלים.)

ד.      לאחר ההאזנה- כל בת כתבה המשך לקטע לדעתה- סבב.

ה.      קריאת פס' ו-ח. דיבור על תגובתו של ישעיהו למראה הנבואי שזכה לראות- תחושה שאינו ראוי, שהוא טמא, תחושה של חוסר אמון בעם. איפה בחיים שלנו קורה- שמטילים עלינו תפקיד, בוחרים בנו למשימה ואנו מרגישות לא ראויות?

ו.        המלאך- נוגע בשפתיו בגחל וישעיהו מיטהר- ומציע עצמו לשליחות-הנני, שלחני. שינוי- ביטוי לאמון שלו, להכרה בכוחותיו.

ז.       נקשר זאת למה ששמע ישעיהו- קדוש קדוש.. מול- מלוא כל הארץ כבודו- הסבר המושגים ע"פ הכתוב בהמשך וכתיבת הטבלה על הלוח, שתי עמידות מול ה' הכרוכות יחד. (קשור גם לכיסא רם ונישא- מול ושוליו מלאים את ההיכל)

ח.      אולי גם בתחושה של ישעיהו- התחושה הראשונית של הטומאה קשורה לתחושה שה' הוא קדוש ונשגב, ואין אדם שראוי לעמוד בפניו, אך ההבנה של מלוא כל הארץ כבודו- נותנת כוח- גם בי יש נוכחות אלוקית שמחייה אותי ומכוחה אני יכולה לקבל את העוז והכוח והאמון לפעול בעולם....

הרב איתמר אלדר

התפיסה הטרנסצנדנטית, שבה האל נמצא מחוץ לעולם, מופלא, נעלה, מרוחק, מעל לטבעי ולא ארצי , מרומם ונשגב ממנו ותהום פעורה ביניהם. ישנן דרכים רבות ומגוונות לגישור על הפער העצום, אך המכנה המשותף לכולן הוא, שהאדם הפונה אל האלוקים צריך לצאת מחוץ לעצמו, מחוץ לעולם, אל משהו שהוא מעבר לשנות אור. ואף האלוקים הפונה אל האדם, צריך לצמצם עצמו, לבנות גשר ולרדת ממרום כסאו עד דכא ושפל רוח.

עקרון חיקוי האל, הוא עקרון שבתשתיתו מונחת תפיסה טרנסצנדנטית של האלוקות. מה הוא - הרחוק, האין סופי, הנבדל והמקודש מהאדם - רחום, אף אתה תהיה רחום. הצמצום, מנקודת מבט זו, נתפס כמאורע היסטורי, שאמנם חקק בטבע הבריאה יסוד וחוק הרלוונטי גם לנו, אך עדיין הוא בבחינת מאורע היסטורי.

התפיסה האימננטית שבה האל נמצא בתוך ההויה כולה. אין לך דבר ואין לך מקום שהאלוקות אינה חבויה בתוכו ומחייה אותו. כמובן שכשם שאין דבר ומקום שאין בו אלוקות, כך גם אין אדם שאין בו אלוקות. גם תפיסה זו באה בכמה אופנים שונים, אך גם כאן המשותף לכולם, שהאדם המבקש לפגוש באלוקים אינו צריך לזנוח את העולם ולהפנות מבטו אל על, כשהוא משאיר את המציאות שבה הוא חי מאחוריו. על פי תפיסה זו, על כל גווניה, על האדם להשפיל מבטו אל המציאות שבה הוא חי, עליו להתבונן במעמקי נשמתו ובמציאות היומיומית איתה הוא נפגש. בכל אלו, אם יישיר מבט ויתעלם מן הלבושים המסתירים, ימצא את אלוקים.

התפיסה האימננטית, המזהה את האור האלוקי הפועל בתוך כל ההויה, וגם בתוך האדם עצמו, רואה בכל התולדות - הכללים והפרטים, את תנועתו של האור האלוקי, הממשיך להעלם ולהתגלות. הצמצום האלוקי עליו דיבר האר"י, במובן זה, הוא כאן ועכשיו, ותפקידו של האדם להעתר לתנועה אלוקית זו, להשתלב בה ולהתמזג עמה.

שותפות זו, כשהיא נעשית באופן מודע, מביאה היא את האדם לדבקות מתמדת באלוקות, גם כשהוא נאנק תחת סבל הצמצום וההסתרה, מכיוון שהוא חש כי סבלו הוא סבלה של האלוקות המצטמצמת, וצרתם משותפת היא.

בבואנו לדון ביראת שמים אנו מחלקים בין  יראת הרוממות ליראת העונש, ובלשונו של  ר' נחמן 'יראה עליונה' ו'יראה תחתונה'. למעשה ר' נחמן מרחיב את ההגדרות מעבר לכך:

הרב יוסף כרמל:

היכן יש לחפש את האלוקות? האם ביכולתנו למצוא אותו בתוכנו? או שעלינו לנסות לאתר אותו אי שם בגבוהי מרומים. האם " מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלו-ֹה"ַּ (איוב י"ט כו) או "גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר" (קהלת ה' ז). החוקרים הגדירו זאת כמתח בין "אימננטיות" ל"טרנסצנדנטליות". בהפטרה שלנו אנו מוצאים את הפסוק "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה’ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו' ג). פסוק זה נבחר על ידי אנשי כנסת הגדולה כפסוק שמופיע הכי הרבה פעמים בכל יום בתפילותינו. פסוק זה גם שובץ במרכזו של כל חלק מחלקי התפילה המרכזיים. הוא נמצא בלב ברכות קריאת שמע, במרכזה של ה"קדושה" הנאמרת בחזרת הש"ץ של תפילת "שמונה עשרה" וגם כחלק חשוב של "קדושה דסידרא" גם בצורתו המקורית וגם בתרגום לארמית. מה מייחד פסוק זה? יתכן וההסבר הוא זה. פסוקינו פותח בביטוי "קָדוֹשׁ" ומסתיים בביטוי "כְּבוֹדו". קדושה משמעותה ריחוק, יראה, דין, איסור. בעולם מושגים זה שולט השכל והניתוח הקר. לעומתו כבוד משמעותו גילוי שכינה, קרבה, אהבה, חסד ורחמים, היתר. בעולם מושגים זה שולטים הרגש והיחס החם. המתח בין שתי הרשימות בא לידי ביטוי בפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה ח). מצד אחד המקדש שיש להיזהר בו בהלכות מורא מקדש ומצד שני הקרבה הגדולה של ושכנתי בתוכם נאמר ולא בתוכו. את אותו רעיון ניתן למצוא גם בשתי ההגדרות של חכמי האמת. מצד אחד "לית אתר פנוי מיניה" ומצד שני "לית מחשבה תפיסא ביה". 

איזה עולם מושגים הוא יותר יהודי? התשובה היא ששניהם, אלא שכל יהודי עובד את אלוקיו בשתי המערכות הללו גם יחד. יש יהודי שעבודת ד' שלו כוללת בעיקר מושגים מן הרשימה הראשונה ויש יהודי שעבודת ד' שלו כוללת בעיקר מושגים מן הרשימה השניה. כל אחד ואחד, חייב לשאול את עצמו, מה יותר מתאים לאישיותו הוא ולפי זה לכלכל את צעדיו.

הרב משה ליכטנשטיין:

ההנגדה שישעיהו ראה במחזה שלו, בין ההיכל הנשגב שהאלקים יושב בו על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל בגדלותו, לבין העולם האנושי של יצורים טמאי שפתים, ילודי אשה, קצרי ימים ושבעי רוגז, והמתח שישעיהו חש ביניהם יכול בנקל להוביל לידי מסקנה שאין לא-ל עליון חפץ בתחתונים כלל ועיקר. ואכן, הפילוסופיה האריסטוטלית הגיעה למסקנה זו ממניעים דתיים שסירבו לראות את האלקים מתערב בעולם כה שפל וחמרי.

וכי יש לך א-לוה קרוב מזה?

היהדות מיאנה בכך והכריזה שלמרות ש"קדוש קדוש קדוש ד' צב-אות", עדיין "מלא כל הארץ כבודו". יתר מכן; לא רק שכבודו משתקף בעולם אלא שהשגחתו מעורבת בבעיות, מריבות, מלחמות ושאר עניינים המטרידים את האדם. שליחת ישעיהו לעסוק בשאלה העומדת על הפרק יש בה משום בשורה כפולה. לא רק שנאמר לישראל שאל להם לחשוש משני זנבות האודים העשנים ושקודשא בריך הוא ישמור עליהם, אלא עצם נכונותו של הא-ל הטרנסנדנטי לעסוק בשאלת הללו ולפרוש את השגחתו על העולם היא הבשורה הגדולה של נבואה זו. לאחר שישעיהו הציג בפנינו במלוא העצמה את המרחק שבין עולמנו לבינו ית', באה הנבואה השנייה לציין את נוכחות ה' בתוך עולמנו.