הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצההצעת מקורות ולימוד לחמשת יחידות הלימוד בנושא היחס לכסף
מה צריך להיות היחס הראוי אל הכסף? האם העשירות היא דבר חיובי? או שמא אין להרבות בצבירת רכוש? הכסף הוא מצד אחד דבר המאפשר לפעול בעולם, לפעול לשכלולו ולעשות מעשים טובים אך מצד שני הוא ביטוי לחומריות וטומן בחובו גם סכנות של גאוה, שיכחת ה' ושיכרון כוח.
ומה לגבי העוני? האם העניות דבר טוב הוא, בהיותו מזכך את האדם ומחבר אותו לקב"ה, או שמא מידה רעה היא המביאה את האדם לניוול ותלות באחרים?
המילה כסף קרובה למילה כיסופים, הכסף יכול להיות צינור להגשמת רצונות עליונים, לעומת זאת בארמית המילה 'כיסופא' משמעה בושה – פעמים רבות, הן לעשיר והן לעני, העיסוק בכסף קשור ברגשות של בושה והסתרה.
לכסף פנים רבות, והחשוב ביותר הוא לזכור את מקור השפע, הוא הקב"ה.
כל מצב כלכלי בו נתון האדם, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני, מהווה ניסיון עבור האדם שעליו לעמוד בו בגבורה.
א. בשבח העשירות- העשירות כמאפיינת דווקא את המורמים מעם, את המנהיגים הרוחניים והמדיניים.
ב. עשירות כשכר- הכסף והממון כברכה לאדם מאת ה', עשירות כשכר בעולם הזה על עשיית מצוות.
ג. הסכנות שבעשירות- ריבוי כסף וזהב עלול לגרום לאדם לגאווה, לשיכרון כוח, לשיכחת ה' ולהתרחקות מלימוד התורה ומעשיית מצוותיו.
ד. בשבח העניות – העניות כמזככת את האדם ומוסיפה לו ענווה והתבטלות כלפי שמיא. דווקא מתוך העניות מגיע האדם למסירות ללימוד התורה ולצירוף נפשו.
ה. מצב כלכלי כניסיון – הכסף הוא גלגל בעולם, אם העשיר נמצא בתודעה של צינור לשפע האלוקי ומתנהג נכון בכספו, הוא יוכל להישאר עשיר אולם הכסף יכול להיעלם כשם שהגיע. מה נותן את הקיום לעושר? מהי הדרך הנכונה לנהוג בו? האם ניתן להיות עשיר עובד ה'?
מה הקשר בין השראת השכינה לבין מצבו הכלכלי של האדם?
מה משותף לכהן הגדול ולנשיא?
מדוע חשוב שהכהן הגדול יהיה גדול יותר בעושר משאר העם?
מן המקורות בחלק זה עולה כי העשירות היא דבר חיובי, הקשור אף בשררה, בתפקידי מנהיגות ובהשראת שכינה. אולי כך הוא הדבר משום שהעושר מאפשר לאדם להתפנות מדאגה לצרכי העולם הזה, לעיסוק בעבודת ה', בהגעה לשלמות רוחנית ובפעילות ציבורית. (כך מסביר הרמ"ק) אפשרות אחרת להסביר זאת היא שהדבר קשור לעובדה שבעולם הזה, "עלמא דשיקרא" ההמון נמשך אחרי מי שיש לו כסף, והעשירות קשורה לכוח פוליטי וליכולת השפעה. (כפי שמסביר הר"ן) בעולם הזה, הכסף והמצב הכלכלי הם דבר משמעותי ביכולת ההנעה והיצירה והעשייה ולכן אדם בעל כסף הוא אדם בעל כוח ושלטון ו"המון העם" יראו בו כאדם הראוי להוביל ולהנהיג. העשירות היא אחת מן התכונות הדרושות ל"אדם השלם", שעליו יכולה לשרות רוח הנבואה. משום שמצבו הכלכלי האיתן מאפשר לו להתפנות לעיסוקים הרוחניים ולא להיות טרוד בענייני העולם הזה.
נושא זה מזמן דיון ביחס לעושר- העשירות מצטיירת מהמקורות דלעיל כסוג של אידיאל עבור המנהיגות. אנחנו רגילים בדרך כלל להתייחס בחשדנות כלפי מנהיגים עשירים- מהיכן השיגו את כספם? מדוע הם כה רחוקים בהווית חייהם מהעם אותו הם מנהיגים? פעמים רבות מנהיג עשיר מתחבר לנו עם שחיתות ושוחד. (ע"ע קשרי הון שלטון המדוברים כ"כ בימינו) המקורות שלפנינו מציעים הסתכלות אחרת, חיובית. בה המצב הכלכלי האיתן של המנהיג מהווה דוגמא לכישרונותיו והופך אותו לדמות לחיקוי. כמובן, רק בהתחבר עם תכונות תרומיות נוספות...
ניתן אף לדון בקביעה שהנבואה שורה רק על חכם גיבור ועשיר- האם תמיד זה נכון? מה יכול להיות היתרון של אדם עני בקבלת נבואה?
משוי= משקל
לודקיא= לטקיה. עיר הנמל העיקרית של סוריה.
מדוע הנחת היסוד היא שיש הבדל בין העשירים בארצות השונות בסיבת התעשרותם?
מה ההבדל בין שלושת הגורמים להתעשרות המופיעים בגמרא?
במה באה לידי ביטוי עשירותו של בעל הבית מלודקיא?
מה מבטא התיאור המפורט של שולחנו של אותו עשיר?
מה משמעות האמירות השונות שאומרים בני הבית בתחילת ובסיום הארוחה?
מה הקשר בין המעשה שעשה בעל הבית (שהפריש כל בהמה יפה לשבת) לבין השכר שקיבל?
מה מבטאת העובדה שבעל הבית היה קצב במקצועו?
הגמרא פותחת באבחנה בין סיבות העושר במקומות שונים. יש כאן אמירה שהעושר כשכר יכול לנבוע מסיבות שונות, ויש להקשר החברתי והרוחני השפעה על כך. בארץ ישראל הדגש הוא על הצדקה- נתינת המעשרות, בבבל- על כבוד התורה ותלמידי החכמים ובשאר העולם- כבוד השבת, הקדושה שבזמן.
תחילת הגמרא מעלה את הקשר שבין העשירות למעשר, שתי מילים המהוות "לשון נופל על לשון". גם המילה עשיר היא מלשון "עשר", מספר המהווה מספר טיפולוגי (=מספר בעל משמעות מיוחדת) המספר 10 מייצג שלמות. וכאן יש אמירה כי העושר מושג רק ע"י מסירת החלק העשירי, כלומר הפרשת המעשר, אל מקור השלמות- האלוקות. (ועל כך מרחיב המהר"ל שלעיל) שבתודעתו מקור העושר הוא הקב"ה ולכן הוא רק מהווה צינור לשפע- יזכה לשפע כשכר.
באופן דומה, אותו יהודי המשתמש בכספו גם לצדקה וגם לדברים שבקדושה- לכבוד התורה או על מנת לענג את השבת, הופך בכך את הכסף לכלי ולא למטרה בפני עצמה.
הסיפור על הקצב מלודקיא הוא סיפור בו דווקא אדם עם מקצוע נחות יחסית, העוסק בשחיטת בהמות, מצטייר כאדם שמה שמנחה את חייו הוא השאיפה אל הקדושה שבהם. הוא "חי משבת לשבת", כל ימיו מכוונים אל היום הקדוש, ולכן התברך בעושר, משום שהעושר אצלו מהווה דרך להתחבר מתוך העולם הזה אל "מעין עולם הבא"
לגבי האמירות שאומרים בני הבית כשמניחין את השולחן וכשמסלקים אותו, ניתן להציע, כי כאשר מתיישבים אל השולחן הזהוב והעמוס כל טוב, מכירים בכך כי מקור כל הברכה, בשמים ובארץ, הוא הקב"ה והכל שלו ומאיתו. לעומת זאת, עם סיום הארוחה וסילוק השולחן, חוזרת במלוא עוזה לנכוח האחריות האנושית על ההתנהגות הנכונה בעולם הזה, ולכן מכריזים "והארץ נתן לבני אדם..."
מקור זה מעורר את העיסוק בשאלה של העושר ככלי או כמטרה בפני עצמה וניתן דרכו להעלות דברים שונים שניתן לפעול באמצעותם בעולם כאשר היד משגת לכך.
כמו כן תיאורי השפע והעושר הרב מעלים את שאלת העונג החומרי בעולם הזה, מתי וכיצד יש לו מקום?
גמרא זו מציגה מציאות בה פעמים רבות העושר גורם לאדם להיות שקוע בקיומו ובהגדלתו. "מרבה נכסים- מרבה דאגה" (אבות ב, ז). למרות שמצב כלכלי טוב ויציב מאפשר לאדם חיים ברווחה ועשיית צדקה וחסד, הוא גם טומן בחובו סכנות לא מעטות. טיבו של העיסוק החומרי שהוא משפיע על האדם וסוחף אותו לחיים של צבירה ומילוי, דבר שיכול להרחיק אותו מעבודת ה' ומהתפנות ללימוד התורה.
בניגוד לעשיר שלא למד תורה בגלל שהיה עסוק בעושרו, מציבה הגמרא כדוגמא את רבי אלעזר בן חרסום, שבהתנהגותו המאלפת "מחייב את כל העשירים". רבי אלעזר היה בן לאדם עשיר מאד. עשירותו של רבי אלעזר באה לידי ביטוי בכך שהיו לו הרבה מאד מקומות- גם ביבשה וגם בים. אלף עיירות ואלף אוניות. למרות אותו עושר, ולמרות מגוון האפשרויות להשתקעות העומדות בפניו, בוחר רבי אלעזר בחיים של נדודים "הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) ושל הסתפקות במועט- "נוטל נאד של קמח על כתפו". מעניין להעמיק במשמעות ה"מקום על אדמות"- נראה כי רבי אלעזר מוותר על מקום חומרי, ארצי, בעולם הזה, לטובת "מקום בתורה", שייכות נפשית ועמוקה לתורה עצמה.
בהמשך הסיפור, כשעבדיו תופסים אותו ולא מכירים שהוא אדונם (ביטוי לכך שהוא לא החצין את עושרו) הוא מוכן לוותר על כל רכושו כדי שיוכל לעסוק בלימוד התורה.
לכאורה יכול היה רבי אלעזר להתגלות בפני עבדיו ולהוכיח להם שהוא בעל הרכוש, אולם כנראה שהוא אינו מעוניין להזדהות כעשיר וכאדון, אפילו במחיר איבוד כל עושרו.
גמרא זו יכולה לעורר את העיסוק בשאלות כגון: מחיר העושר והסכנות הטמונות בו, וכן הדברים המונעים אותנו מעיסוק וחיבור לחיי תורה והדרך להתמודד עימם.
גמרא זו מעלה את שאלת הבחירה החופשית ביחס לשפע החומרי שמשפיע הקב"ה על עם ישראל. אולי היה עדיף בלעדיו? הרי הכסף והזהב עלולים לגרום לחטא, לסנוור את העיניים ולגרום לשיכחת ה', בגלל העוצמה המדומה שהם מעניקים, שהיא עצמה עגל הזהב. משה בא בטענה כלפי ה'- היה עדיף בלי אותו שפע, כל השלל שלקחו ישראל מהמצרים בצאתם ממצרים, וכך לא היו מגיעים לחטוא. בהקשר זה מעניין להביא את המדרש בשמות רבה, המנגיד בין ההתגייסות הגדולה שהיתה לעשיית העגל, כהתגייסות שהיתה לבניית המשכן, מאותם אנשים עצמם, הכסף, והאנרגיה לנתינתו ניתנת להסטה, וזהו הניסיון הגדול של העשיר. המדרש (והגמרא בה אנו עוסקים) מבוסס על מדרש שם למקום בו חנו ישראל- "די זהב"- מלשון "די", שנאמר גם בעגל וגם במשכן.
שמות רבה, נא', ח'):
"וכן משה הוכיחן (דברים א) "ולבן וחצרות ודי זהב", משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובין צדקה ואמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, הלך מעט וראה אותם גובין לתיאטרון, אמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די שנאמר (שמות לו) "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר",
אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב"אלה אלהיך", עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי "אלה פקודי המשכן".
לאחר מכן מופיע רצף של שלושה משלים לעניין זה- האריה, הפרה והבן.
משל האריה מתאר את האריה נוהם (רש"י: שמח, משתגע ומזיק) דווקא כאשר מאכילים אותו בשר- מאכל יקר יותר, ולא כאשר מאכילים אותו בתבן, הפשוט. היינו מצפים שלאחר שקיבל ארוחה מזינה של בשר יהיה האריה רגועה ומרוצה אך לא כך הוא הדבר אלא ההיפך. היו שראו בכך משל לתאוות הממון- "אוהב כסף לא ישבע כסף". דווקא מי שיש לו- רוצה עוד.
לעומת זאת משל הפרה מדבר על מערכת היחסים בין הנותן למקבל. הפרה היתה כחושה, ובעליה רצה לדאוג לה ולפטמה, לכן האכילה באוכל מובחר, אולם היא, במקום להכיר לו טובה- בועטת בו. משל לכפיות הטובה של האדם המקבל את השפע מידי הקב"ה, שאינו מכיר במקור טובתו.
במשל הבן ישנה אמירה על כך שמי שיש לו כסף ללא הגבלה, הדבר גורם לו שיחטא. אדם זקוק לגבול, להגבלות, ודווקא מתוך ההתעמתות איתם, הוא מעצב את דמותו.
החלק האחרון בגמרא מביא פסוקים שונים שעניינם הוא כפיות הטובה של עם ישראל בעקבות שפע שקיבלו.
הגמרא מסיימת בכך שה' הסכים עם משה בטענותיו שבעקבות הכסף שה' נתן להם, הם עשו את העגל.
בהקשר זה ניתן להביא גם את הפסוקים בישעיהו המתארים את הכסף והזהב ההופכים לאלילים, ומובילים לשיכחת ה':
לימוד זה מזמן דיון בשאלות של תרבות הצריכה- מה קורה לאדם שצובר עוד ועוד נכסים? מה קורה לנו כפרטים, כחברה, שבה אדם נמדד על פי מה שיש לו ולא על פי מי שהוא?
כמו כן אפשר לדון ביחסי הורים וילדים- האם יש לנו הכרת הטוב כלפי הורינו המעניקים לנו שפע, מהם הגבולות הנכונים בנתינה לילד?
כמו כן אפשר להעמיק במושג "תאוות הממון", הרצון לצבור כסוג של תאווה, של יצר המסית את האדם ויש לגבור עליו ולצמצמו.
שיתוף
הדפסה
ייצוא