הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצה
נקרא את סיפור 'דמא בן נתינה' (אנו מניחים שהסיפור נלמד בשיעור שעבר).
תזכורת לכיתה: מה שאלו תלמידי רבי אליעזר? – 'עד היכן מצוות כיבוד אב ואם'.
נעבור לדיון בזוגות - (ראה מקורות בנספח 1).
שאלות אלו מעוררות דיון ואפשר להציע להן תשובות רבות ומגוונות. אך ישנן שתי הבנות יסוד מרכזיות בטעמו של רבי אליעזר:
בתום הדברים נכתוב על הלוח בגדול את הכלל :
נבקש מהתלמידים לחשוב על סיפור (אמיתי או פרי דמיונם) שמשקף או שעיצב את דעתם לגבי הכלל.
בשלב זה אפשר לבקש מתלמיד אחד לשתף בסיפור אשר משתקפת ממנו המחלוקת האם גדול המצווה או מי שאינו מצווה, ולבקש מתנדב מן הכיתה להציג את הצד השני בוויכוח.
לסיכום הדיון נבקש מכל תלמיד:
החלף את המילה 'גדול' במילה שלדעתך יכולה להתאים ביותר במשפט הבא:
הצגת מימרת רבי חנינא ומקומה בסוגיה:
נשאל:
כיצד מבינה הסתמא דגמרא את הקשר בין הסיפור על דמא בן נתינא לבין המימרא של רבי חנינא?
[תשובה: הבחירה להעמיד את הכלל של רבי חנינא לאחר סיפור דמא בן נתינה מפרשת את החלטתו של רבי אליעזר לשלוח את תלמידיו לגוי באופן הבא: הגוי לא חייב בכיבוד הורים (אינו מצווה) ובכל זאת מכבד את אביו (ועושה), קל וחומר שיהודי שמצווה בכיבוד אב ואם יהיה חייב לכבד את הוריו. אם כן, הצמדת הסיפור לכללו של רבי חנינא נועדה בכדי לשלול פירוש שטוען שלימודו של רבי אליעזר הוא שכיבוד הורים היא לא מצווה עם גדרים הלכתיים, ושאפשר ללמוד אותה מגוי שמכבד הורים באופן הראוי ביותר - אלא ההיפך].
נחלק את התלמידים לקבוצות, כאשר כל קבוצה מקבלת דף עם קטע פרשנות המציע טעם לכלל "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (נספח 2). בסוף הלימוד בקבוצות יבחר נציג אשר ילמד את הפרשן בפני כלל הכיתה.
הנושא נידון גם בהגות הכללית, וכך אומר עמנואל קאנט (כדאי לספק רקע קצר על הדמות):
"גמילות חסד, בכל מקום שאפשר, היא חובה. נוסף על כך יש נשמות, שהן נוחות להשתתפות עד כדי כך שגם בלא מניע נוסף של אהבת כבוד או של תועלת עצמן מוצאות הן עונג פנימי בהשראת שמחה מסביבן ויכולות להתענג על קורת רוחם של אחרים, שהן עוררוה. אבל אני אומר כי פעולת חסד כזו, כל כמה שהיא מתאימה לחובה וראויה לחיבה, אין בה בכל זאת שום ערך מוסרי אמיתי. וכי נטייה זו שווה בערכה לנטיות אחרות, כגון הנטייה לכבוד,שבהיותה מכוונת דרך מקרה למעשה שהוא באמת לתועלת הרבים ומתאים לחובה, וראוי אפוא לכבוד, הריהי ראויה לתהילה ולעידוד, אבל לא להוקרה; מפני שהכלל המעשי חסר כאן את התוכן המוסרי, והיא עשיית מעשים אלה מחובה ולא מנטייה".
קטע זה מקוצר ומצומצם, אך עדיין מומלץ לתווך את הקטע לתלמידים.
תלמידו של קאנט, שילר, הגיב לטענות אלה בביקורת צינית בדו שיח דמיוני בין מצפונו של האדם לבין ההחלטה של האדם כיצד לפעול:
"נקיפת המצפון: בלב חפץ עוזר אני לידידים, אולם לדאבוני אני עושה זאת מתוך נטייה. וכך חורה לי תכופות, שכן אינני בעל מידות טובות. החלטה: אין עצה אחרת; עליך להשתדל להתייחס אליהם בזלזול, ואחר-כך מתוך סלידה תקיים את מצוותיה של החובה".
כתוב פרק ביומן של רב יוסף העיוור, בימים שבהם התחדשה לו דעתו של רבי חנינא.
אפשר לעזור לתלמידים במשפט פתיחה לקטע יומן זה, כמו למשל: יומני היקר שלום, כל חיי חשבתי שאני כעיוור שפטור מן המצוות, ראוי להערכה גדולה כי...
לתשומת לב: כאשר מתבוננים במבנה הגמרא הכולל, אפשר לשים לב שהיא מבצעת מהפך דומה בהבנת המושג המשמעותי בסוגיה פעמיים ברצף: בתחילה מציגה הגמרא את סיפור דמא בן נתינה בתוך הקשר של מצוות כיבוד הורים. העולה מהניתוח הספרותי העמוק של הסיפור הוא שמדובר בניסיון של רבי אליעזר ללמד את תלמידיו לקח מוסרי שמצוות כיבוד אב היא מצוה שנובעת מרגש אנושי בסיסי, ולא משאלות דקדקניות של גדרים הלכתיים. לכן הוא בוחר ללמד זאת דווקא בעזרתו של גוי באשקלון, כאילו אמר: 'במצוה זו עליכם ללמוד ממי שאינו מצווה ועושה אותה בגדלות'. בחירת עורך הגמרא להביא מיד לאחר מכן את כללו של רבי חנינא ולגזור מדמא בן נתינה קל וחומר, היא בחירה מפתיעה אשר מחייבת אותנו לחשוב מחדש על הסיפור ועל כוונתו של רבי אליעזר. על פי פירוש זה, רצה רבי אליעזר להראות להם דווקא את גודל וחומרת החיוב המוטלת על כתפיהם.
לסיכום המהלך הראשון - ראינו כי הקריאה האינטואיטיבית, המבכרת את שאינו מצווה ועושה על פני המצווה ועושה, נדחית משום טעמו של רבי חנינא.
במהלך השני שהגמרא מבצעת, חוזר דפוס זה בסיפור רב יוסף העיוור. בתחילת הסיפור רב יוסף מייצג את התפיסה האינטואיטיבית של האדם – ורואה בעצמו אדם גדול יותר דווקא מתוקף הפטור שיש לו, שבו הוא לא משתמש. כך לכאורה היה עונה האדם הפשוט ברחוב, שהבחירה של אדם לקחת על עצמו מחויבויות נוספות בהתנדבות הופכות אותו לראוי יותר להערכה. ושוב, מימרת רבי חנינא היא שהופכת את המבט וכעת מחפש רב יוסף מי שיראה בו חייב כדי לזכות בתואר מצווה ועושה.
אפשר שבמבנה זה של הגמרא רצה עורך הסוגיה להדגיש את גודל החידוש בכללו של רבי חנינא. דווקא על ידי עיצוב כזה אשר מניח בתחילה שגדול מי שאינו מצווה ועושה, ורק לאחר מכן מציג את העמדה החדשנית, עוזר להבליט את גודל הטיעון ואת זה שהוא אינו אלמנטרי כלל וכלל.
סוגיה זו מציפה המון שאלות אשר נגזרות מהוויכוח בשאלה מי גדול, המצווה ועושה או שאינו מצווה ועושה. לשאלה זו השלכות רבות על העמדות המוסריות שלנו כלפי דברים ועל העמדה הפסיכולוגית כלפי דברים (האם זה בסדר שאני עושה רק כי צריך בלי להיות מחובר לציווי? האם עולה מן הכלל כי ליזום פעולות באופן עצמאי זה נחות מאשר לציית לפקודות? וכו').
להרחבה עבור תלמידים מצטיינים ראה מקורות בנספח 3.
שיתוף
הדפסה
ייצוא