שבת, פרק א' משנה ז'

נקרא את הסיפור על יוסל'ה קמצן קדוש, (אולי מוכר לפחות לחלק מהתלמידים). יש מס' גרסאות, גרסה אחת אפשר למצוא כאן.

אם הסיפור אינו מוכר לכיתה, אפשר לעצור את הסיפור בשלב שבו הציבור עוד לא יודע שיוסל'ה הוא למעשה נדבן בסתר, ולשאול את התלמידים מה דעתם על התנהגותו של יוסל'ה. לאחר מכן נמשיך להמשך הסיפור, ונשאל: מה דעתכם על יוסל'ה כעת? מה גרם לכם לשנות את דעתכם?

אם הסיפור מוכר לכיתה אפשר לקרוא אותו ברצף (או אפילו לתת תזכורת בע"פ), ואז לשאול את הכיתה: מה חשב הציבור על יוסל'ה לפני מותו? מה חשב עליו לאחר מותו? מה היה הציבור חושב לו לא היה מגלה את מעשיו הנסתרים של יוסלה?

אם הציבור לא היה מגלה לאחר פטירתו של יוסל'ה שהוא נדבן, תדמיתו הייתה נשארת תמיד כשל איש רע וקמצן שאינו רוצה לתרום לצדקה. נשאל: מדוע לדעתכם בחר יוסלה להסתתר מאחורי תדמית שאינה מייצגת את מעשיו האמיתיים? האם לדעתכם הנראות שלנו ו"מה יחשבו עלינו" חשובה? נחזור לשאלה זו בהמשך, אולם כבר עכשיו אפשר להדהד אותה בכיתה.

נחלק לתלמידים את המושגון המצ"ב וכן עותק של הטבלה הריקה. נמלא יחד עם התלמידים את הטבלה על הלוח בהתאם למשניות ז-ח בפרק א ותוך העזרות במושגון. ניתן גם לערוך לימוד בחברותות של המשניות בעזרת הטבלה (אפשר להתאים את הטבלה לרמות שונות של תלמידים בכיתה, על פי מילוי חלקים שונים בטבלה) ולקיים תהליך של איסוף במליאה הכיתתית.

מה עומד לדעתכם בבסיס המחלוקת של ב"ה וב"ש? מדוע ב"ש אוסרים את הפעולה אם הגוי לא יוכל לסיים אותה לפני שבת?

אפשר להציע כאן תשובות שונות: אפשר לדבר על שביתת כלים, ולהגיד שליהודי אסור לקחת חלק במעשה שיגרור חילול שבת, גם אם הוא עצמו אינו מחלל שבת. זהו כיוון ממשיך לשיעור הקודם, שעסק במשניות ה-ו, שגם בהן דיברנו על כך שישנם מעשים שמייצרים אווירה מסוימת - הן אם באזורנו הספציפי והן אם בעולם באופן כללי, ואנחנו לא רוצים לקחת בהם חלק [1].

כיוון נוסף שאפשר לדבר עליו, הוא השאלה האם חשוב לנו שגם אנשים שאינם מצווים בשבת ינוחו. אנחנו מצווים שבהמתנו תנוח בשבת, על אף שהיא כמובן אינה מצווה בשמירת שבת, וייתכן שזה משום שאנחנו רוצים לייצר יום מנוחה לכולם, גם למי שמצווה וגם למי שאינו [2].

כדאי לעודד את התלמידים להציע תשובות מגוונות ככל הניתן.

כעת נלמד את תשובתו של ר' יום טוב ליפמן (התוס' יו"ט). אפשר לומר כמה מילים על דמותו לפני כן [3].

אופציה א': נחלק את התוס' יו"ט בכיתה יחד עם התרגום לעברית ונקרא יחד.

הרב יום טוב ליפמן הלוי הלר, תוספות יום טוב, מסכת שבת פרק א משנה ז:

בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי - והך פלוגתא לא שייכא בהני דלעיל, דליכא הכא משום שביתת כלים. ובין לבית שמאי ובין לבית הלל איצטריך. דבית שמאי אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותיה קעביד, ובית הלל לא חיישי להכי ושרו.

תרגום:

[מחלוקת זו איננה קשורה למחלוקות לעיל, מפני שכאן אין מדובר על שביתת כלים. ובין לבית שמאי ובין לבית הלל הדיון נצרך: בית שמאי אוסרים פעילות עם גוי לפני שבת שתימשך לתוך השבת, משום שהרואה את הגוי יחשוב שהוא שליח של ישראל ופועל בשליחותו, ובית הלל אינם חוששים לכך והתירו].

אופציה ב' - למורים הרוצים לאתגר את הכיתה: אפשר לחלק את התוס' יו"ט ללא ההסבר בעברית, עם המילון המצורף, ולהציע להם לנסות להתמודד לבד ולכתוב במילים שלהם מה אומר התוס' יו"ט, ואח"כ לאסוף במליאה.

נחדד יחד עם התלמידים (ניתן וכדאי לכתוב על הלוח):

• שאלת התוס' יו"ט: מה שורש המחלוקת של ב"ה וב"ש?
• הצעה שהוא פוסל: המחלוקת היא המשך של המחלוקת במשניות ה-ו, שם חולקים ב"ה וב"ש בשאלה האם גם חפציו של אדם צריכים לשבות או לא.
• מדוע הוא פוסל אותה כאן: אין כאן בעיה של שביתת כלים בכל מקרה, משום שאלו לא כליו של היהודי.
• ההצעה שלו: בית שמאי אוסרים משום שחושבים שהפעולה תראה כאילו היהודי ביקש מהגוי לעשותה עבורו, וכך בעצם יראה כאילו היהודי מצווה על פעולה אסורה בשבת לטובת עצמו (דבר שהוא אסור). ב"ה לא חוששים משום מראית עין, ולכן מתירים.
• נשאל את התלמידים: מה מטריד את ב"ש לפי התוס' יו"ט? נסביר: ב"ש חוששים שזה יראה כאילו היהודי עושה פעולה אסורה. ברור להם שהוא לא עושה אותה באמת, אבל בכ"ז הם חוששים שזה יראה לאנשים אחרים כאילו אתה עושה פעולה אסורה ולכן אוסרים. אפשר לציין בהערת אגב, שלא ברור בדיוק מה סובר התוס' יו"ט לדעת ב"ה. האם הם מסכימים שזה נראה כמו פעולה אסורה ובכ"ז לא אוסרים, או שהם פשוט לא חושבים שיהודים אחרים יחשדו שזו פעולה אסורה. לפי ההבנה השניה ב"ה עצמם גם חושבים שאם דבר יראה כמו פעולה אסורה אסור לבצע אותו משום מראית עין.
• נשאל את התלמידים: מדוע לב"ש חשובה כ"כ הנראות לדעתכם? אפשר להציע כמה אופציות: אם אנשים אחרים יראו אותך עושה זאת הם יחשבו שמותר לעשות את הפעולה האסורה ויעשו אותה בעצמם, כלומר יחשבו שמותר לבקש מגוי לעשות פעולה אסורה בתוך שבת ממש (דבר שאסור). הנראות יכולה להעיד על הדמות שלך, או לפחות על איך אנשים אחרים תופסים אותך. ב"ש חושבים שראוי שתראה גם כשומר שבת, ולא רק שתהיה כזה בפועל. כאשר אדם תופס אותך בצורה מסוימת, כשומר שבת למשל, הוא מתייחס אליך בצורה מסוימת ומשוחח איתך מתוך נקודת מוצא מסוימת.                                                                            

הרחבה:

בהקשר זה אפשר להביא תשובה מתוך שו"ת אגרות משה של הרב משה פיינשטיין, העוסקת במראית עין [4]:

בדבר נסיעה לאנשים בקאר /במכונית/ אחר הדלקת הנרות לביהמ"ד סמוך ערך שני מינוטין /דקות/ לכל היותר אם יש איזה חשש איסור מע"כ ידידי יר"ש ר' משה מעצגער נ"י. 

נהנתי מאד אשר מע"כ (=מעלת כבודו) נזדרז לקיים מצות תוכחה לפי דעתו ותשואות חן חן למע"כ וח"ו לי להקפיד בזה, ואי"ה בלא נדר לא אסע עוד משעת הדלקת הנרות בקאר אף שאין בזה שמץ איסור אף לא משום מראית העין. 

כי ידע ידידי אשר איסור מראית העין הוא רק בדבר שנעשה זה ברוב הפעמים באופן האסור והוא עושה זה באופן המותר אסרו מפני מראית העין, כגון לעשות ע"י עכו"ם בקבלנות מלאכה כזו שהרבה עושים בשכירי יום שהוא אופן האסור, לכן אסרו גם בקבלנות משום מראית העין, וכן בנשרו כליו במים אסרו משום מראית העין לשוטחן בחמה במקום שרואין בנ"א שיחשדו שכבסן.

אבל לעשות דבר היתר מפורסם בשביל איזה אנשים שיטעו לחשוב שהוא דבר איסור לא אסרו. ועובדא זו שידוע לכל שנשים מקבלות שבת בהדלקת הנרות ואנשים מקבלים שבת בתוספת קטן כי זמן הדלקת הנרות קבעו בעשרים מינוטין קודם השקיעה בכאן וברוב המקומות וא"כ הוא דבר מפורסם לכל אף לנשים שהאנשים עדיין מותרין במלאכה קרוב לי"ח מינוט אף לכתחלה אם לא יקבלו שבת, והשקיעה היתה בפ' ויצא /ארבע ושלשים ושתים/ והיו עוד אחד עשר מינוטין מהרגע שישבתי בקאר שהיה /ארבע ותשע עשרה/ עוד אחד עשר מינוטין למלאכה לכתחלה שאפשר בזה הזמן ליסע בקאר אף דרך רחוקה חמשה פעמים מהשיעור שעד הישיבה, ועוד ישארו איזה מינוטין לתוספת שבת. ורק אפשר יש איזה נשים טועות שחושבות שמזמן הדלקת הנרות אסור אף לאנשים לא שייך לאסור בזה משום מראית העין, דלא איכפת לן שיודעו האמת שלאנשים מותר כיון שעדיין לא קבלו שבת. 

אבל מ"מ כיון שמע"כ כותב שיש ח"ו קלקול לאיזו נשים ואנשים שידמו שיש בזה זלזול לשבת קדש אראה בלא נדר שלא ליסע עוד בקאר משעת הדלקת הנרות. 

ידידו המברכו בזכות מצות התוכחה שקיים לכבוד השי"ת ולכבוד השבת קדש לשפע ברכה שבא ע"י קיום שמירת השבת ולסוכת השלום, משה פיינשטיין.

אפשר לקרוא את המקור יחד, ולשאול - אילו שיקולים של מראית עין מעלה הרב משה פיינשטיין?

• מקרה א': מראית עין של דבר שהוא בדר"כ אסור והאדם עושה אותו בדרך מותרת, אך בצורה כזו שיהיה קשה לאנשים להבחין בין המעשה המותר לאסור. במקרה כזה אכן המעשה אסור משום מראית עין.
• מקרה ב': דבר שרוב האנשים יודעים שהוא לא בעייתי, אבל יש מיעוט קטן שחוששים שאולי בכ"ז יחשבו שהאדם עובר על איסור. במקרה כזה אין לחשוש משום המיעוט הקטן.

נשאל את התלמידים: כיצד מכריע הרב פיינשטיין במקרה של נסיעה (של גברים, שעוד לא הדליקו נרות) ביום שישי אחרי זמן הדלקת נרות? נדגיש - הוא מסביר שרוב בני האדם יודעים להבדיל ולהגיד שרק נשים שמדליקות נרות מקבלות עליהן שבת בהדלקה, ומי שאינו מדליק נרות מקבל שבת רק בשקיעה. במקרה כזה אפשר לנסוע במכונית בשבת, משום שלא מדובר על הטעיה של מראית עין, שכן רוב האנשים יודעים שאין בכך חילול שבת.

נחדד: לנראות שלנו יש השפעה גם על המעשים של אנשים אחרים, וגם על התפיסה שלהם אותנו. התעלמות מן המימד הזה היא חסרה לדעת ב"ש. כפי שציינו, אפשר להבין זאת גם לדעת ב"ה, משום שאפשר להבין שגם הם חוששים לנראות רק שבמקרים אלו הם לא חושבים שזו נראות של חילול שבת ע"י הגוי, שכן כל אחד יבין שהגוי עושה את המלאכה מבעוד יום. אפילו אם נגיד שב"ה אכן מניחים שיראה כאילו ביקשתי מנכרי לחלל שבת עבורי ועדיין לא אוסרים זאת, אפשר להגיד שהם לא אוסרים זאת הלכתית אבל אולי גם הם חושבים שזה לא רצוי.

אם נחזור לפתיחת השיעור, נוכל להסביר כי הציבור שבו חי יוסל'ה קמצן קדוש לא הצליח לזהות מה היה יוסלה באמת בעקבות הניראות שלו, על אף שבעצם לא עשה שום דבר לא בסדר, ואפילו להפך [אגב, אנקדוטה מעניינת: יש האומרים כי יוסל'ה קמצן קדוש נקבר לצידו של התוס' יו"ט]. יכול להיות שזה בסדר לעשות את זה, וזו היתה בחירתו של יוסל'ה בעצמו, אך עלינו לזכור כי לנראות שלנו יש מחיר ואסור לנו להתעלם ממנה.

אופציה א': נבקש מכל תלמיד לבחור שתי תמונות שלו (אפשר לבקש מהם לשלוף מהנייד/מהאינסטגרם, או לבקש מהם מראש להביא מהבית) - תמונה אחת שהוא אוהב ותמונה אחת שהוא לא אוהב. נשאל: מה מאפיין את התמונה שאתם לא אוהבים? אם התלמידים לא הביאו תמונה שהם לא אוהבים (דבר שסביר שיקרה), אפשר לשאול - מה מאפיין תמונות שלכם שאתם לא אוהבים? מדוע היה לכם קשה להביא אותה?

נדון ונסביר כי יש תמונות שאנחנו מרגישים שלא מייצגות אותנו. זה יכול להיות בגד שלבשנו, עמידה מסוימת או כל דבר אחר, אבל אם המראה אינו הולם את מה שאנחנו חושבים שאנחנו, חיצונית ופנימית, יהיה לנו קשה להתחבר לתמונה הזו.

אם זה רגיש מדי, אפשר לבקש מכל אחד להביא תמונה שלו, ולהכניס אותה לאפליקציה שמעוותת את הפנים.

אופציה ב': נבקש מכל תלמיד להביא מראש בגד עליון (סוודר, נניח) מהבית. כעת נעשה הגרלה, וכל תלמיד יצטרך ללבוש את הבגד של התלמיד שקיבל בפתק. כמובן שיהיו תלמידים שיקבלו בגדים שקטנים/גדולים עליהם, לא לטעמם וכו'. נשאל את התלמידים: איך אתם מרגישים? כמובן שחלק גדול מהם ירגישו לא בנוח. נשאל - מדוע? לאחמ"כ נסביר: כאשר אנחנו בוחרים בגד ללבוש אנחנו צריכים שהוא יהלום את הטעם שלנו, את התכונות שלנו, את הפנימיות שלנו.

גם כאן, אם זה רגיש מדי, אפשר לבקש מכל אחת להביא כובע או שרשרת - משהו שלא קשור למימדי גוף.

בשיעור התבוננו בשיטת ב"ש וב"ה בנוגע למלאכה של גוי שהתחילה ביום שישי ותמשיך לתוך שבת, כאשר יראה כאילו היהודי ביקש מהגוי לעשות את הפעולה עבורו, או כאשר יראה כאילו היהודי סייע לגוי בפעולה ולמעשה סייע בחילול שבת. ראינו את שיטת התוס' יו"ט אשר מציע שהנראות של המעשה היא זו שגורמת לב"ש לאסור את הפעולה, כדי שלא יהיו אנשים שיחשבו שהיהודי סייע לחילול שבת. הסברנו כי הנראות חשובה מאוד, ואם לעיתים אנחנו עושים מעשה שנראה לא בסדר למרות שהוא תקין לחלוטין, עלינו לקחת בחשבון שאולי בגללנו יחשבו אנשים אחרים שהמעשה בסדר לגמרי. כמו כן, עלינו להביא בחשבון שמעשה זה עלול לגרום כלפינו יחס מסוים.

[1] כך למשל משתמע מן הפסוקים העוסקים במצוות שבת בספר שמות, שם משווית השבת לשביתתו של הקב"ה בבריאת העולם, כלומר העולם כולו צריך להיות בשבתון, כפי שהקב"ה השבית את הבריאה ביום השביעי. בהקשר זה ניתן לעיין במאמרו של הרב ברנדס כאן, בעיקר בעמ' 99-101.

[2] אפשר לראות זאת גם בפסוקים עצמם הן בספר דברים והן בספר שמות, כאשר אנו מצווים כי כל בני הבית וכן הגר (דהיינו גר תושב שגר בארץ אך אינו יהודי) ישבתו, ואפילו הבהמות עצמן. ציווי זה מעיד על כך שחלק ממטרת השבת היא מנוחה כללית, ואפשר להרחיבה גם למנוחה אוניברסלית.

[3] רבי יום טוב גרשון שאול ליפמן הלוי הלר היה רב, פייטן ופרשן משנה. חי בין השנים 1579-1654. מצאצאי רש"י ורב העיר וינה. מחבר הפירוש "תוספות יום טוב" על המשניות. כמו כן, ניתן לראות מקור זה כהרחבה נוספת על דמותו.

[4] למקורות נוספים בנוגע למראית עין ניתן לעיין במאמר זה, או כאן.