כיכר השמחה וכיכר העצב- חלק ג

פתיחה למורה- היחידה תעסוק ביצירה המורכבת משלושה  סיפורים השזורים זה בזה: סיפור מציאותי, סיפור דמיוני ומשל.

מטרת שפה:  

• גילוי משמעויות מפורשות בטקסט ע"י ניבוי השערה ואימות (שיעור ראשון).
• אפיון דמויות בסיפור עפ"י מעשיהם מחשבותיהם וקשריהם עם דמויות נוספות (שיעור שני).
• זיהוי מסר מרכזי ביצירה ע"י משל (שיעור שלישי).

מטרת תוכן: הזדהות עם הדמויות בסיפור, מודעות ליכולת לשנות מצבי קושי ועצב.

מטרה ערכית: העצמת כוח התלמידים בעשיית חסד לזולת.

פתיחה

 רצוי לחזור במספר משפטים על, כוחו של החסד לחולל שינוי באדם אחר.

בעקבות השיעור הקודם נשאל את התלמידים:

• אלו הצעות נוספות יש לכם לנועה כיצד לצאת מהקושי שלה?

נכתוב את ההצעות על הלוח. כיצד חוללה נועה שינוי בהרגשתה, נלמד בהמשך.

מפגש עם הטקסט

נקרא את המשל (החלק בסיפור המתאר את שני הכיכרות: ככר העצב וככר השמחה). לפי הקריאה נשאל את התלמידים שאלה מכוונת: מה ההבדל בין כיכר העצב לכיכר השמחה?

 "יש אלף ומאה גוונים של טעם ויש אלף ואחד מינים של בני אדם. כלום לא שמת לב לכך, כמה שונים הם זה מזה כבר מרגע לידתם? האם חשבת רגע מדוע שונים הם?"

ומוני אמר: "שבי ואספר לך את הסיפור על כיכר השמחה וכיכר העצב:

בעֶברו האחד של העולם, מִחוּצָה לו, ניצבת כיכר לחם ענקית, היא כיכר השמחה. לידה עומדות המון עריסות זעירות, ובתוכן התינוקות העתידים להיוולד. ליד כיכר הלחם הענקית עומדים שני אנשים, הם לבושים חלוּקֵי אופים לבנים וכובעי בד גבוהים לראשם. תפקידם הוא לשגר את התינוקות הקטנים אל העולם. לשֵם כך משכיבים הם את התינוק הקטן במין נדנדה ענקית, וזו מביאה אותו בתנופה אל המקום המיועד לו. אך כיוון שהדרך ארוכה, חוששים האנשים שֶמָא ירעבו התינוקות בדרך, ולכן הם צובטים קַמצוּץ מן הכיכר הגדולה ומכניסים אותו לפי התינוק.

עבודתם מייגעת למדיי, אולם הם מהרהרים בשמחת האבות והאימהות, בכל הדברים הנפלאים העתידים לקרות לילדים בבואם אל העולם עד שיהיו בו לאנשים. צביטת הלחם נמסה בפי התינוק עוד בהיותו בדרך, אך בדָמוֹ נספגים פירורים מכיכר השמחה.

"מעֶברו האחר של העולם, מִחוּצה לו, ניצֶבת כיכר לחם ענקית. זוהי כיכר העצב. לידה עומדות המון עריסות, ובהן תינוקות העתידים להיוולד. שני האנשים העומדים שם לבושים חלוקים אפורים, ולראשם כומתות בד דהויות. משכיבים הם את התינוקות בנדנדה ומניפים אותה תנופה עזה כדי שיגיעו למקומם. עם כל תינוק שעליהם להרים, עם כל דחיפה שעליהם לדחוף, נאנחים השניים ואומרים: 'הו, מה קשה תפקידנו. עַד עולם, עַד עולם מוטל עלינו להביא תינוקות לעולם. ולשֵם מה?  כלום חסרים שם בני אדם? מה צר על התינוקות האומללים! מה רבים הצער והעבודה הקשה הצפויים להם!'

ובעוד הם נאנחים, דוחפים הם לפי התינוקות צביטה אחת מהכיכר הענקית, ועד עולם לא יוכל עוד התינוק לגרש את הצער מלִיבּוֹ. 'לשֶם מה עַמֵלים אנו?' אומרים השניים, 'כלום אי אפשר לעשות זאת בלעדינו?'  והם מרחמים על עצמם וטופחים זה על גבו של זה: 'כמה עמָל וצער יש בחיים! "

דיון במליאה:

תלמידים חזקים- עפ"י השאלה המכוונת. נרחיב למשמעות הכיכרות והאנשים העומדים סביבים. 

תלמידים מתקשים-

• מה מאפיין את האנשים המשגרים שעומדים ליד ככר השמחה?
• מה מאפיין את משגרי התינוקות העומדים ליד ככר העצב?
• האם הלחם עצמו שונה במשהו לדעתכם?
• האם ככר השמחה וככר העצב בעלי אותו טעם?

בסיפור לא מסופר לנו שהם שונים, לכן נניח שההבדל מצוי רק בגישה של האנשים הסובבים את הכיכר.

• למה זה כל כך משנה מה אומרים לעצמם האנשים שמשגרים את התינוקות לעולם?
• האם הסיפור אמיתי? 
• מה מסמל המשל כאן, לדעתכם?
• איזה מסר הוא נושא עבור נועה ניוטה?

כיון שסיפורה של נועה ניוטה רצוף קשיים, היא יכולה להניח שהיא שוגרה, כביכול, מככר העצב. אולם מוני ולי חותמים את המשל ומעניקים לה את הכח הגדול ביותר:

נועה ניוטה הביטה נבוכה בפניו של מוני, אבל לי אמרה בקולה הנעים: "אבל אנשים משתנים, כמובן, אם הם רוצים. כל אחד יכול לאפות לעצמו כיכר משלו, כיכר שמחה או כיכר של עצב. זה תלוי באדם עצמו."

• האם יש בכוחה של נועה ניוטה לעזור לעצמה? היכן?

הפנמה

עבודה בקבוצות:

התלמידים יתחלקו לקבוצות של 4 תלמידים.

כל קבוצה תתקבל מתכון ללחם, והמצרכים הנדרשים. כל קבוצה תכין את הבצק בקערה, ותחלק אותו (לפני הלישה) לשני חלקים שווים. שניים מחברי הקבוצה יתבקשו ללוש ולהכין ככר עצב, והשניים האחרים,ככר שמחה.

• איך מכינים לדעתכם ככר עצב או שמחה?

(ניתן לעזור להם בהנחיות הבאות: חשבו על האופן בו אתם מוסיפים את המצרכים, על תנועות הלישה, על הדברים שאתם אומרים במהלך העבודה)

בסיום המשימה:

• מה עשיתם כדי להפוך את הבצק שלכם לבצק של ככר שמחה/ עצב?
• האם אתם מרגישים שההתמקדות בעצב או בשמחה בעצמה שינתה את תהליך העבודה שלכם?
• לאיזה צמד היה יותר נעים להכין את הכיכר  שלו?
• האם אתם מרגישים, כפי שעולה מהסיפור, שאחד הגורמים החשובים ביותר בשינוי של נועה ניוטה זו הבחירה שהיא בוחרת בעצמה, להפוך עצב לשמחה?
• האם הרגשתם שהצלחתם לבחור ככה פעם בעצמכם?

סגירה שהיא פתיחה

נכתוב על הלוח את משפט המפתח:

"אבל אנשים משתנים, כמובן, אם הם רוצים. כל אחד יכול לאפות לעצמו כיכר משלו, כיכר שמחה או כיכר של עצב. זה תלוי באדם עצמו."

בחרו אדם  שאתם מכירים שבתקופה מסוימת בחייו היה עצוב ועשה שינוי עם עצמו, ספרו את סיפורו.

תוספות

1. מטאפורה (מתוך אתר מט"ח)

מטאפורה - metaphore מיוונית עתיקה: meta - מעֵבר ל..., מבעד ל...; pherein - לסחוב, לשאת.

המטאפורה, אחד מסוגי הלשון הציורית, היא ביטוי לשוני, אשר בו תכונות של דבר מתחום אחד מושאלות ומועברות לדבר מתחום אחר. במלים אחרות: מטאפורה היא ביטוי המערב באמצעות השפה בין תחומים שונים של המציאות.

למשל: אש האהבה לא תכבה. המלה "אהבה" מסמנת רגש, ואילו המלה "אש" מסמנת תופעה פיסיקלית בעלת תכונות ידועות: להט, סכנה, סגולת התפשטות וכד'. אש בוערת כאשר יש לה חומרי בערה, והיא נכבית כאשר היא מכלה חומרים אלה, או כאשר שופכים עליה מים, למשל. הצירוף הלשוני בין שני התחומים - אש ואהבה - מעביר את תכונות האש (החום, הלהט, אולי גם הסכנה) אל האהבה.

זוהי דוגמה של מטאפורה שגורה. היא כל כך מוכרת ושחוקה, עד שאין בכוחה להפתיע את שומעיה. ואכן נוטים להבחין בין מטאפורה שגורה (או מטאפורה מתה) למטאפורה חיה (או מטאפורה חופשית).

לא צריך להיות משורר כדי ליצור מטאפורות. כולנו יוצרים מטאפורות, אפילו בלי לשים לב. גם ילדים. (ילדה אחת, בת שלוש, אמרה לאמה: "תדליקי לי את החושך." היא יצרה כאן לא רק מטאפורה, אלא אוקסימורון ממש. כוונתה היתה ודאי לומר: תכבי את האור, אבל הצירופים הלשוניים המקובלים עדיין לא כובלים אותה.)

בשדה השירה פורחות מטאפורות בלתי צפויות ומפתיעות בחדשנותן (ולמי שלא שם לב גם זאת היתה מטאפורה). מטאפורות יצירתיות כאלה, המשבשות את החלוקה המקובלת של המציאות לתחומים ברורים והגיוניים, עשויות להאיר תופעות באור לא-צפוי.

מטאפורה מורחבת:

לעתים המטאפורה היא מקומית, והופעתה מוגבלת לביטוי אחד או לשורה בודדת בשיר. אך יש שירים שבהם המטאפורה 'מכסה' את השיר כולו.

היחסים בין חלקי המטאפורה:

אפשר לומר כי בכוחה של המטאפורה 'לכשף' את המציאות, לפחות בתחום השפה. היא עשויה להפוך את האנושי לדומם, את הצומח והדומם לאנושי (ואז מתקבלת האנשה) או את המופשט למוחשי.

הקונסיט:

כאמור, המטאפורה ממזגת בין שני תחומי משמעות (או שדות משמעות), ויוצרת משהו חדש. לעתים תחומים אלה ממילא קרובים זה לזה והמיזוג ביניהם אינו כה מפתיע, ולעתים הם מאוד רחוקים זה מזה, ורק כוח הראייה הפיוטי של יוצרם עשוי להבליט את הדמיון המוזר ביניהם. מטאפורה המפגישה בין שני שדות משמעות הרחוקים מאוד האחד מהשני נקראת קונסיט.

2. המשל (מתוך אתר מט"ח)

משל הוא סיפור או שיר, בדרך כלל על בעלי חיים, להם מיוחסות תכונות אנושיות (האנשה). לא תמיד עוסק המשל בבעלי חיים, לעיתים המשל נקשר לעצים או דוממים. אך תמיד, מטרת הסיפור תהייה דידקטית – לימודית. מגמת המשל להעביר מסר חינוכי או לקח מוסרי בצורה סיפורית. למשל שני חלקים: האחד- המשל הגלוי אשר נושא אופי חידתי. הנמשל - על הקורא לפענח את המסר ולהעתיק אותו לעולמם של בני האדם.