דברו שפתיים יחפות

פתיחה והזמנה ללימוד

נשב במעגל וכל תלמיד יקבל את הציור "הצעקה" של מונק.

נשאל:

• אילו תחושות התמונה מעוררת בנו?
• מה אנו מדמיינים שארע לדמות בציור?
• מתי בפעם האחרונה הרגשנו כאילו אנו הדמות הצועקת?
• מה היתה הדמות אומרת לנו לו היה בלון של מילים יוצא מפיה?

מפגש ראשוני עם המקור

נפתח תנ"ך בחומש שמות, פרק ב', פס' כ"ג- כ"ד:

ויהי בימים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה .וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. 

נקרא את הפס' ונבקש מהתלמידים להדגיש במקור ולשים לב למילים המבטאות פעולה או הלך נפש בעם. ("ויאנחו", "ויזעקו" "שוועתם", "נאקתם").

נדון יחד עם התלמידים:

• מה הקשר בין הציור שראינו קודם לפס'? 
• מה בנ"י "אומרים" בצעקה ובאנחה שלהם? מדוע אינם מתנסחים, מתפללים אל ה'  במילים, בבהירות?

נזמין תלמידים לשתף במקרים בחייהם אשר בהם הרגישו צורך עז לצעוק,  נותרו "ללא מילים" או חשו כי אין להם יכולת להתבטא כפי שהיו רוצים.

נשאל:

• מי עוד בסיפור שלפנינו הרגיש כי אינו יכול להתבטא במילים?
• האם הקושי שלו נפתר? ושל עמ"י?

התבוננות והבנה

בשלב זה נחלק את הכיתה לחברותות. כל זוג יישב סביב מקורות המלווים בשאלות הפנמה.

המקור הראשון- מתוך "נתיבות שלום" לר' מסלונים, עוסק בגלות הדיבור של עמ"י ושל משה שהיה תמצית של נשמות עמ"י.

המקור השני- עוסק במצווה להרבות בסיפור על יציאת מצרים ולומר שלושה דברים בליל הסדר. כאן נבין כי "הכלי הוא המסר" עצם המצווה להרבות בדיבור בליל חגיגת הגאולה, מבטאת את ההכרה שלנו בערך הדיבור, במעלתו.

המקור השלישי- "שער הכוונות" מצייר לנו ציור מוחשי של המיצר האנטומי בגוף האדם.  הגרון, מקום צר, והפה – כמרחב פתוח שמוציא אור.

הצעה להפנמה

נבקש מכל אחד בחברותא לספר לחברו על חוויה שבה הרגיש כמו הדמות בציור "הצעקה". מה גרם לתחושה? האם השמיע צעקה או שתק אותה... כל אחד ישתף באלו נושאים הדיבור שלו נמצא "בגלות" מתי הדיבור שלי זורם ממני בשטף. 

למורה- חשוב לשים לב שהתלמידים ישבו עם חברותא שנוח להם לשוחח איתה באופן פתוח. 

בקב' מתקדמות אפשר לנסות לעזור זה לזה בשיח :

• כיצד נעביר דיבור גלותי לדיבור של גאולה?
• איך אפשר לפתוח את סכר הפה?

סיכום השיעור

נחזור למליאה. במעגל נבקש ממי שמעוניין לספר לנו מה התחדש לו בעקבות הלימוד.

נפתח שוב את התנ"ך בפסוקים העוסקים בשירת הים. נקרא בקול ביחד כל הכיתה ונשים לב, כי לאחר שהושלם מהלך הגאולה זכו משה ובנ"י להגיע למעמד גבוה ביותר של אמירת שירה. זהו דיבור שוטף, מנוסח, אומנותי ורוחני.

נסכם שראינו כי  הדיבור הוא המעלה הגדולה של האדם על פני שאר הבריאה. זוהי הדרך לייצור קשר עם אחרים סביבינו ועם רבש"ע ואולי גם עם עצמינו. כאשר אנו מתקשים בדיבור נשאל את עצמינו מדוע. נחשוב כיצד נוכל לפתח את הדיבור שלנו ו"לגאול" אותו. (שיתוף במעגל בכיתה, כתיבה אישית, התכווננות לקראת תפילה  ועוד)

חג ה"פה סח" – מהווה עבורינו הזדמנות לחגוג את יכולת הדיבור. לקראת "ליל הסדר" מוזמן כל תלמיד לחשוב עם עצמו על מה (ועם מי: בן משפחה, חבר, הקב"ה) היה רוצה לדבר במהלך החג  ולפעול למימוש הדיבור.  

לאחר פסח מוזמן כל אחד לשתף אותנו בדיבור מאיר שחווה.

הרחבות למורה

1. ככלל, נכון שהמורה יחשוב על המקום האישי שלו בנושא  כל שיעור וכאן בנושא הדיבור. מה משתק אותי, מתי הדיבור שלי זורם בכיתה ומתי הוא מגומגם. עם מי אני "נגאל" בשיחות  אישיות בחיי מדוע וכו'.
2. המקור הבא של הרב קוק שופך אור על הדיבור ככלי מדד למצב נפשי, מומלץ לעיין בו: האדם יכול לדעת את מעמדו הרוחני על פי הבהירות של הדיבור שלו. מה שהאור הנשמתי יותר חי בקרבו, כפי אותה המידה יחוש, איך כל דיבור ודיבור שלו יוצא כחץ, וכשטף מים חיים , ואיך שהוא בא ונמשך ממקור חיים, ופועל את פעולתו בעולם. מובן שהאיכות הפרטית של הפעולה של הדיבור תשוער על פי המידה הפרטית של העילוי הנשמתי, כל חד וחד לפום דרגיה" ( הרב קוק, אורות הקודש, ג', רפ"ג)
3. את החלוקה לחברותות (אם אינן קבועות בכיתה) כדאי לעשות מראש בבית ולהשתדל לייצור התאמה בין הזוגות למימוש פוטנציאל השיחה והלימוד.
4. השיעור מכוון לזמן שלקראת פסח, אך רצוי וראוי לתרגל ולהזכיר את הלימוד בהזדמנויות שונות בכיתה.
5. חשוב לאחר החג, להמשיך את העיסוק בנושא. לשבת במעגל ולהזמין תלמידים לשתף בשיחה משמעותית עם עצמם, רבש"ע או אחרים  -  שהיתה להם במהלך החג.