הבחירה בירושלים

פתיחה ויצירת קשב

נבקש מהתלמידים לדמיין שהם חיים בתקופתו של שאול המלך, מעט לאחר המלחמה בין דוד לגלית.

כל אחד מקבל הזמנה מטעם מזכירו של שמואל הנביא להשתתפות בכנס, ובו יתבקש להציג חוות דעת מנומקת בעניין המקום המתאים לבחירת מקום המקדש. האפשרויות העומדות על הפרק הן חברון, בית אל, ירושלים ושילה. נבקש מהתלמידים לכתוב את דעותיהם באופן מנומק ומוסבר. (ניתן לערוך חלק זה בקבוצות קטנות).

נדגיש לתלמידים בעל פה שעדיין לא ידוע שירושלים תיבחר. אנו נמצאים בתקופת שאול המלך, לאחר כיבוש הארץ ותקופת השופטים, לפני מלכות דוד וזמן רב לפני הקמת בית המקדש. הבמה המרכזית להקרבת הקרבנות נמצאת בעיר נוב, ואילו הארון נמצא בקרית יערים, וזאת לאחר ששילה חרבה לפני כמה עשרות שנים לאחר 369 שנות פעילות.

נכתוב את ההצעות והנימוקים על הלוח, ונסכם את הנימוקים המרכזיים לטובת הערים השונות (ניתן לציין את הנימוקים הבאים, כמובן שהם אינם היחידים) :

• בבית אל עברו אברהם ויעקב, יעקב בנה בה מזבחות ואף אמר שמקום זה יהיה בית אלהים;
• בחברון חי אברהם ובה קבורים האבות;
• בשילה היה המשכן מאות שנים.
• לעומת זאת, אין כמעט ארועים מרכזיים בתולדות ישראל שמקושרים לירושלים, ודאי לא בפשט הפסוקים.

מדוע אם כן נבחרה ירושלים?

לימוד והתבוננות

נפנה ללימוד הגמרא במסכת זבחים נד ע"ב המספרת על פגישת דוד ושמואל שדנו בשיקולים לבחירת מקום המקדש (בדף המצורף מובא תרגום הסיפור, וכן פסוקי התנ"ך המהווים לו רקע. ניתן כמובן ללמוד את הסיפור ישירות מהמקור בגמרא):

מסכת זבחים נד עמוד ב':

דרש רבא, מהו שכתוב 'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה'? וכי מה ענין נויות אצל רמה?

אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם.

אמרו: כתוב 'כתיב וקמת ועלית אל המקום' - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא ידעו היכן מקומו.

הביאו ספר יהושע. בכל השבטים כתוב וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, ואילו בשבט בנימין – 'ועלה' כתוב, 'וירד' לא כתוב. אמרו: נלמד שכאן הוא מקומו.

חשבו לבנותו בעין עיטם, שגבוהה מכולם.

אמרו: נרד מעט, כפי שכתוב 'ובין כתפיו שכן'.

ואפשר שאמרו כך: מסורת בידינו שהסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלק ושל בנימין, ואם נגביה את המקדש – יתרחקו מאוד. מוטב שנורידהו מעט, כפי שכתוב 'ובין כתפיו שכן'.

ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כפי שכתוב: כי קנאת ביתך אכלתני.

וכתוב: זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער. באפרתה - זה יהושע שבא מאפרים, מצאנוה בשדה יער - זה בנימין, כפי שכתוב 'בנימין זאב יטרף'.

לאחר הקריאה הראשונית, נבקש מתלמידים להעלות תמיהות על המדרש ועל הפסוקים, המורה יוכל להוסיף שאלות מצידו. בהרחבה למערך השיעור מובא פירוט עיוני למורה ביחס למדרש, וכאן נציין את עיקרי הדברים:

נכוון את התלמידים לעיין היטב בפסוקים ובגמרא ולשים לב לכמה נקודות (כמובן ניתן להרחיב מאוד מעבר לנקודות אלה):

1. איזה פסוקים משמשים את חז"ל בגמרא?
2. מה הכוונה ב'ניות ברמה'?
3. מדוע לדעתכם זה הזמן בו בחרו דוד ושמואל לעסוק במקום המקדש?

התמיהות על המדרש נועדו לחדד את המוזרות הגדולה בסיפור אם מבינים אותו כסיפור היסטורי. התמיהות בפסוקים נועדו לחדד את התמיהה על דוד, שכלל אינו מזדרז לברוח משאול גם לאחר שברור ששאול רודף אחריו (התמיהות מפורטות בהרחבה למורה).

המסקנה מהלימוד היא שהמדרש אינו מתאר סיפור היסטורי, אלא את המסר שמה שמעסיק את דוד בבריחתו משאול אינו דרכי התגוננות והישרדות, אלא כיצד למנוע פילוג באומה וכיצד לחבר בין חלקיה, וזאת דווקא על רקע המתח בינו לשאול. זו גם הסיבה לבחירת ירושלים, כמחברת בין יהודה ובנימין וממילא בין בני רחל לבני לאה.

דיון והפנמה

דוד ושאול נמצאים במצב של מלחמה, דוד בורח מפני שאול. לאור סיפור זה נעלה את השאלות הבאות לדיון כיתתי. 

• מה אנו חשים כשמישהו אחר מאיים עלינו?
• כיצד אנו מגיבים?
• נחשוב על מריבה בה היינו שותפים - האם נוכל לנסות להיכנס לראש של 'הצד השני' - מה הוא חש באותה עת, ומה מביא אותו להגיב באופן בו הוא הגיב?
• האם נוכל לחשוב על דרכים יצירתיות שיביאו דוקא בשעת מריבה בה אנו שותפים - לשלום ולאחדות?
• במחשבה לאחור, האם היינו בוחרים בדרכים החליפיות שהצענו?
• אלו דברים מונעים מאיתנו להגיב בדרכים של שלום?
• האם בחירה בדרך של שלום אינה משדרת מצידנו חולשה?

סגירה שהיא פתיחה

נסיים את השיעור בדברי הרב משה צבי נריה (מועדי הראי"ה עמוד תפ-תפא):

בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה-תמיהה: מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו אז, בתש"ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא ניתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו.

התשובה לכך רמוזה לנו בסוד-שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: 'כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שמחברת ישראל זה לזה' (ירושלמי בבא קמא פ"ז ה"ז). ובצורה אחרת נשנה הדבר בתלמוד הבבלי: 'לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך – לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד' (זבחים קיד ע"ב).

אכן, לפני תשע עשרה שנה פרץ הפלמ"ח דרך שער-ציון, ואילו חיילי אצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער-שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו 'שנים אוחזין' בירושלים, וכל אחד היה אומר 'כולה שלי'. ירושלים הייתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי-מחלוקת. ואילו 'ירושלים – לא נתחלקה לשבטים' (יומא יב ע"א), היא ניתנה לעם ישראל כולו... ירושלים באה להרבות שלום בעולם.

ולכן: רק עתה כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד... רק עתה, כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד – צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול: המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!

... כיבוש ירושלים תחילת-ראשיתו באיחוד שבטי ישראל. ואף ראשית אחריתו בברכת אחדות האומה.

הרחבה עיונית למורה

כאמור, הרעיון עליו בנוי השיעור מבוסס על עיון בגמרא ובפסוקים. נפרט כאן תמיהות מרכזיות. את חלקן אפשר לשלב בשיעור בליווי שאלות מכוונות:

1. הגמרא מצטטת פסוק שכלל אינו קיים. למעשה היא מחברת בין שני פסוקים שונים: וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה... וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת: וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה". מפשט הפסוקים ברור ש'ניות ברמה' הוא שם של מקום, במיוחד כשרואים שהצירוף 'בניות ברמה' הוא ציטוט של דברי הדוברים לשאול בציינם את מקום בריחתו של דוד. אם כן, כל השאלה עליה מבוסס הסיפור - 'מה עניין ניות אצל רמה' - אינו משכנע.
2. בהקשר לשתי הנקודות האחרונות: ניתן לבקש מהתלמידים לעיין בפסוקים ולהשיב האם לדעתם 'ניות ברמה' הוא של מקום.
3. לא מובן מה ראו שמואל ודוד לעסוק במקום המקדש דוקא כעת, כשדוד בורח משאול. האם לא מתאים לכך זמן רגוע יותר? זאת ועוד – הגמרא מספרת שדוד לא נתן שינה לעיניו עד שמצא את מקום המקדש, ואם כן מדוע הוא לא פנה בעניין לשמואל עד עכשיו?
4. כאמור, הגמרא מספרת שדוד לא נתן שנה לעיניו עד שמצא את מקום המקדש – והרי לפני כמה שורות נאמר בגמרא שהספיקה פגישה אחת עם שמואל כדי למצוא את המקום!
5. בפסוקים – דוד כלל אינו מזדרז לברוח משאול גם לאחר שנודע לו ששאול רודף אחריו. אילולי מיכל לא האיצה בו, דוד לא היה בורח (מיכל הוצרכה לשכנעו 'אם אינך ממלט את נפשך... מחר אתה מומת', וגם לאחר מכן היא זו שהורידה את דוד בעד החלון). גם לאחר שמיכל הורידה את דוד, נאמר 'וילך' ורק אחר כך 'ויברח וימלט'.
6. בהקשר לכך ניתן לבקש מהתלמידים לעיין בפסוקים ולהשיב באיזה קצב ברח דוד ברגע שנודע לו ששאול שלח שליחים כדי לתופסו).

התשובה לכל התהיות הללו היא שהמדרש אינו מתאר ארוע הסטורי אלא רעיון. נשים לב שהרקע למדרש הוא מתח בין דוד לשאול – בין יהודה לבנימין, וגם המדרש עוסק במתח בין יהודה לבנימין ובניסיון לחבר ביניהם "גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניתתי ביה פורתא, כדכתיב: ובין כתפיו שכן" – וברור שלא מקרה הוא!

מהדברים עולה שמה שמעסיק את דוד הוא כיצד למנוע פילוג באומה וכיצד לחבר בין חלקיה. דבר זה כידוע ניכר בפעולותיו של דוד לאורך כל הדרך.

משמעות דברי הגמרא היא שמקום המקדש צריך להיות כזה שיאפשר חיבור בין יהודה לבנימין. כעת נבין יותר את הבחירה בירושלים: לו מקום המקדש היה בבית אל, חברון או שילה – הוא היה מיוחס לשבט מסוים. לעומת זאת ירושלים לא נכבשה עדיין וממילא אינה מזוהה עם שבט מסוים. כמו כן היא נמצאת בגבול יהודה ובנימין. וכן אמרו חז"ל 'ירושלים לא נתחלקה לשבטים', ו'כעיר שחוברה לה יחדיו – שעושה את כל ישראל חברים', ומשמעות הדבר שבזמן הרגל לא נוהגת אכילת חולין בטהרה, דבר המפריד בין חברים לעמי הארצות.

לסיכום, דוקא בשעה שדוד נרדף וחייו בסכנה, הוא אינו עוסק בהתגוננות אלא במחשבות על אחדות. העיסוק בשאלה כיצד למנוע את פילוג העם, וזאת תוך כדי הבריחה משאול – הצריך מדוד השקעה רבה של מחשבות ותעצומות נפש 'אם אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה'.