מפגשבת- בהעלותך

פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ

נקרא את הסיפור יחד (המורה או אחד התלמידים בקול), נעצור במילים "ובכיתי חרש".

הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה

"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (בַּמִּדְבָּר ט', ז')

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹנָה חָדְרָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַגָּדוֹל. קַמְתִּי מֵהַסַּפָּה וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּבַּיִת, כֻּלָּם יָשְׁנוּ עֲדַיִן. לֹא זָכַרְתִּי אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ אֲנִי לָבוּשׁ בְּבִגְדֵי חַג. הִמְשַׁכְתִּי לְהִתְהַלֵּךְ וְהִגַּעְתִּי לְפִנַּת הָאֹכֶל. עַל הַשֻּׁלְחָן הָיוּ שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל מַצּוֹת, הַגָּדוֹת שֶׁל פֶּסַח וְכוֹס גְּדוֹלָה וּבְתוֹכָהּ יַיִן. בְּבַת אַחַת נִזְכַּרְתִּי בְּלֵיל אֶמֶשׁ. אֶתְמוֹל הָיָה לֵיל הַסֵּדֶר! נִסִּיתִי לְשַׁחְזֵר מָה אֵרַע: אָמַרְנוּ "מַגִּיד", שָׁתִיתִי שְׁתֵּי כּוֹסוֹת יַיִן - וְזֶהוּ, אֲנִי לֹא זוֹכֵר עוֹד דָּבָר. הִרְגַּשְׁתִּי צְרִיבָה עֲמֻקָּה בְּלִבִּי: הִפְסַדְתִּי אֶת לֵיל הַסֵּדֶר! אֶת אַרְבַּע הַכּוֹסוֹת, אֶת הָאֲפִיקוֹמָן, אֶת הַשִּׁירִים וְהַפִּיּוּטִים, וַאֲפִלּוּ אֶת הַסְּעוּדָה הַטְּעִימָה.

כָּל כָּךְ חִכִּיתִי לַלַּיְלָה הַזֶּה. כָּל כָּךְ הִתְכּוֹנַנְתִּי. עָזַרְתִּי לְאִמָּא בַּנִּקְיוֹנוֹת, לָמַדְתִּי עִם אַבָּא חִדּוּשִׁים וְרַעְיוֹנוֹת לוֹמַר בַּסְּעוּדָה, הִתְעָרַבְתִּי עִם נֹעַם וּרְוִיטַל שֶׁהַפַּעַם אֶמְצָא אֶת הָאֲפִיקוֹמָן וְאֶשָּׁאֵר עֵר עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. כְּשֶׁגָּמַרְנוּ לִשְׂרֹף אֶת הֶחָמֵץ אַבָּא הִצִּיעַ לִי לָלֶכֶת לָנוּחַ, שֶׁיִּהְיֶה לִי כּוֹחַ לְהִשָּׁאֵר עֵר. "אַל תִּדְאַג, אַבָּא", עָנִיתִי לוֹ בְּבִטָּחוֹן, "אֲנִי כְּבָר לֹא תִּינוֹק".

בַּצָּהֳרַיִם אִמָּא הִשְׁכִּיבָה אֶת נֹעַם וּרְוִיטַל לִישֹׁן וְהִצִּיעָה גַּם לִי לְהִכָּנֵס לַמִּטָּה, אֲבָל הָיִיתִי בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל קְרִיאַת סֵפֶר מֶתַח. אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁלֹּא תִּדְאַג. לִקְרַאת עֶרֶב לָבַשְׁתִּי אֶת בְּגָדַי הַחֲדָשִׁים וְנָעַלְתִּי אֶת נַעֲלַי הַחֲדָשׁוֹת וְהָלַכְתִּי עִם אַבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת רַעֲנָן וְשָׂמֵחַ. מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁכַּעֲבֹר זְמַן קָצָר אֵרָדֵם וְאַפְסִיד אֶת הַכֹּל? הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל הַסַּפָּה מְאֻכְזָב וְעָצוּב וּבָכִיתִי חֶרֶשׁ. 

נשאל את התלמידים:

• מה מרגיש הילד / המספר? 
• למה? 

נבקש מהתלמידים לסמן (בהדגשה / צבע) את המילים בחלק שקראנו שמתארות את תחושת ההחמצה של הילד ("צריבה עמוקה בליבו, הפסדתי את ליל הסדר, מאוכזב, עצוב, בכיתי "וכו'). נשתף במילים שסימנו.

נמשיך ונשאל:

• האם קרה לכם פעם ארוע דומה, שהייתם צריכים להיות אחראיים על משהו, משימה שהייתם צריכים לעמוד בה, ולא עמדתם?
• מה הרגשתם אז (נשמע כמה תלמידים, חשוב לשים לב שלא ילאה את האחרים)
• מה אתם מנחשים שיקרה בהמשך הסיפור?

נמשיך לקרוא את הסיפור עד סופו-  בכיתות גבוהות – ניתן לחלק תפקידים לקריאה: סבתא, ילד ומספר (המורה).

לְפֶתַע הִרְגַּשְׁתִּי יָד חַמָּה וּמְלַטֶּפֶת. סָבְתָא הִתְעוֹרְרָה וְהֵבִינָה הַכֹּל. הִיא חִבְּקָה אוֹתִי וְאָמְרָה: "מְאֻכְזָב, מָה? גַּם אֲנַחְנוּ הִתְעַצַּבְנוּ לִרְאוֹת אוֹתְךָ רָדוּם. נִסִּינוּ לְהָעִיר אוֹתְךָ אֲבָל לֹא הִצְלַחְנוּ, הָיִיתָ עָיֵף מְאוֹד". הִמְשַׁכְתִּי לִבְכּוֹת וְסָבְתָא הִמְשִׁיכָה לְהַרְגִּיעַ. לְפֶתַע הִיא חִיְּכָה כְּאִלּוּ נִזְכְּרָה בְּמַשֶּׁהוּ.

"אַתָּה יוֹדֵעַ?" הִבִּיטָה בִּי, "בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁקָּרָה לָהֶם מַשֶּׁהוּ דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁקָּרָה לְךָ!"

"עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת?" שָׁאַלְתִּי, "מִי נִרְדַּם בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ וּמַה הוּא הִפְסִיד בִּגְלַל זֶה?" סָבְתָא צָחֲקָה וְהִסְבִּירָה: "בַּפָּרָשָׁה מְסֻפָּר עַל קְבוּצַת אֲנָשִׁים שֶׁבָּאָה אֶל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְפִיהֶם טַעֲנָה מוּזָרָה. הֵם מְבַקְּשִׁים פִּתְרוֹן לַמְּצוּקָה שֶׁלָּהֶם. הֵם מְסַפְּרִים לְמֹשֶׁה שֶׁכַּאֲשֶׁר כָּל עַם יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח וְחָגְגוּ אֶת הַחַג, הֵם הָיוּ טְמֵאִים בְּטֻמְאַת-מֵת. טְמֵא מֵת הוּא מִי שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ שֶׁהָיָה בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵת, וַהֲרֵי יְדוּעַ שְׁמִי שֶׁטָּמֵא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרִיב קָרְבָּן. הֵם מְבַקְּשִׁים הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת. גַּם הֵם רוֹצִים לְהַקְרִיב קָרְבַּן פֶּסַח וְלֶאֱכֹל מַצּוֹת כְּמוֹ כָּל הָעָם".

"וּמַה מֹּשֶׁה עָנָה לָהֶם?" הָיִיתִי סַקְרָן.

"מֹשֶׁה לֹא יָדַע מַה לַּעֲנוֹת. הוּא שָׁאַל אֶת ה', וְה', שֶׁרָאָה אֶת רְצוֹנָם הָעַז לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, גִּלָּה לְמֹשֶׁה אֶת סוֹדוֹ שֶׁל פֶּסַח שֵׁנִי. בְּי"ד בְּאִיָּר יוּכְלוּ הָאֲנָשִׁים לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הַפֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. וּבֶאֱמֶת כָּךְ הָיָה: לָאֲנָשִׁים שֶׁהִפְסִידוּ אֶת הַחַג בִּגְלַל טֻמְאָתָם נִתְּנָה הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה".

לֹא הֵבַנְתִּי. "אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁאֶעֱשֶׂה לִי לֵיל הַסֵּדֶר מִשֶּׁלִּי בְּי"ד בְּאִיָּר?"

"לְצַעֲרִי לֹא", הֵנִידָה סָבְתָא אֶת רֹאשָׁהּ, "פֶּסַח שֵׁנִי חָל כַּאֲשֶׁר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, כְּשֶׁמַּקְרִיבִים קָרְבַּן פֶּסַח וְיֵשׁ הַשְׁרָאַת שְׁכִינָה. אֲבָל בְּעֶזְרַת ה' בַּשָּׁנָה הַבָּאָה תִּהְיֶה לְךָ הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה, וַאֲנִי בְּטוּחָה שֶׁתֵּדַע כֵּיצַד לִנְהֹג".

"וְעַכְשָׁו", סָבְתָא מָשְׁכָה אוֹתִי לַשֻּׁלְחָן, "בּוֹא וְנִרְאֶה אִם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא כְּבָר שָׁתָה מֵהַיַּיִן..."

סָבְתָא מָזְגָה לִי מְעַט מֵהַכּוֹס שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. "בָּרֵךְ וּשְׁתֵה", הִיא אָמְרָה, "אֲנִי מַבְטִיחָה שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת לְנֹעַם וּרְוִיטַל מִי בֶּאֱמֶת שָׁתָה מֵהַיַּיִן. זֶה יִהְיֶה הַסּוֹד שֶׁלָּנוּ".

צָחַקְתִּי בְּקוֹל וְכִמְעַט הֵעַרְתִּי אֶת כֻּלָּם... עִם סָבְתָא שׁוֹבָבָה כָּזֹאת מִי יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר עָצוּב?

נשאל:

• איך הילד מרגיש עכשיו?
• לאיזה מההמשכים ששמענו קודם הסיום מתאים?
• בזכות מה הילד חזר לשמוח?
• כיצד עודדה אותו?

סיכום

נרשום על הלוח – "הזדמנות שנייה".

נסכם ונסביר: יכולנו לחשוב שאם הילד נרדם בליל הסדר אין לדבר תקנה, הוא הפסיד וזהו. אך לא כך, ה' נתן לנו מתנה, הזדמנות שנייה, נוספת. כי הוא מאמין שאנחנו טובים ויכולים לתקן ולהשלים את מה שהחסרנו או עשינו לא טוב.

ניתן לתלמידים משימת כתיבה: כעבור שנה מגיע שוב ערב ליל הסדר. כתבו דו-שיח של הילד עם הסבתא.