מפגשבת - משפטים

פרשת מִשְׁפָּטִים

נתחיל לקרוא את חלקו הראשון של הסיפור:

רַק הֲצָצָה קְטַנָּה וְדַי!

הָיָה זֶה בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַמִּבְחָן בְּהִיסְטוֹרְיָה. עָנִיתִי כְּבָר עַל הַשְּׁאֵלוֹת אֲבָל לֹא הָיִיתִי מַמָּשׁ בְּטוּחָה בְּעַצְמִי.

'רַק הֲצָצָה קְטַנָּה וְדַי', חָשַׁבְתִּי. 'מַה כְּבָר יָכוֹל לִהְיוֹת?'

נעצור ונשאל את התלמידים: מה נענה לה? באמת, מה כבר יכול להיות אם היא תציץ במבחן של חברתה? – נאזין לתשובות השונות. במידה ויש תלמידים שתמכו בהעתקה, נרשום את תשובותיהם בקצרה על הלוח/ נחזור עליהן בקול רם: זה רק פעם אחת, גילי מסכימה שיעתיקו ממנה וכדו'.

נמשיך לקרוא:

הִבַּטְתִּי בַּמִּבְחָן שֶׁל גִּילִי וְרָאִיתִי שֶׁהִיא כָּתְבָה אַחֶרֶת מִמֶּנִּי. מָחַקְתִּי וְתִקַּנְתִּי אֶת שֶׁלִּי.

הִרְגַּשְׁתִּי חֹם בְּכָל גּוּפִי, הָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁכֻּלָּם מִסְתַּכְּלִים עָלַי, שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי אֲדֻמָּה. הַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק בְּחָזְקָה.

הַצִּיּוּן שֶׁקִּבַּלְתִּי הָיָה 95.

"צִיּוּן מְעֻלֶּה", שִׁבְּחָה הַמּוֹרָה, אֲבָל אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי צְבִיטָה בַּלֵּב.

אַחַר כָּךְ זֶה נִהְיָה קַל יוֹתֵר. הַהֲצָצוֹת לְמִבְחָנֶיהָ שֶׁל גִּילִי נַעֲשׂוּ אֲרֻכּוֹת יוֹתֵר וּתְכוּפוֹת יוֹתֵר וְלֹא הִתְלַוּוּ אֲלֵיהֶן תְּחוּשׁוֹת מְשֻׁנּוֹת. גַּם הַצְּבִיטָה בַּלֵּב הִתְחַלְּפָה אַט אַט לִתְחוּשָׁה נְעִימָה שֶׁל הַצְלָחָה.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁכְּבָר הִתְחַלְתִּי לְזַלְזֵל בַּלִּמּוּדִים. נֶחְמָד יוֹתֵר לְשַׂחֵק בַּמַּחְשֵׁב אוֹ לִקְרֹא סְפָרִים מִלִּלְמֹד לַבְּחִינוֹת. וְגִילִי? גִּילִי חֲבֵרָה נֶאֱמָנָה, הִיא לְעוֹלָם לֹא תַּלְשִׁין עָלַי.

בַּבְּחִינוֹת לָאֻלְפָּנִית דָּאַגְתִּי לָשֶׁבֶת שׁוּב לְיַד גִּילִי. כַּמּוּבָן שֶׁהִתְקַבַּלְתִּי. שָׂמַחְתִּי מְאוֹד. מַזָּל שֶׁיֵּשׁ אֶת גִּילִי! יֵשׁ בָּנוֹת שֶׁלֹּא הִתְקַבְּלוּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ בַּבְּחִינָה. מִסְכֵּנוֹת.

אֶת לִמּוּדֵי הַתִּיכוֹן סִיַּמְתִּי בְּהַצְלָחָה, בִּזְכוּת גִּילִי כַּמּוּבָן...

הַחֲלוֹם שֶׁל גִּילִי הָיָה לִהְיוֹת אָחוֹת. אֲנִי לֹא מַמָּשׁ אָהַבְתִּי אֶת הַמִּקְצוֹעַ הַזֶּה. הַלֵּב שֶׁלִּי נִמְשַׁךְ לְאָמָּנוּת, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה בְּלִי גִּילִי.

נִרְשַׁמְנוּ יַחַד לְלִמּוּדֵי אֲחָיוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר לַאֲחָיוֹת, וְגַם אֶת הַלִּמּוּדִים שָׁם סִיַּמְתִּי בְּהַצְלָחָה. מַזָּל שֶׁיֵּשׁ אֶת גִּילִי.

הִתְקַבַּלְנוּ יַחַד לַעֲבוֹדָה בְּבֵית הַחוֹלִים.

גִּילִי הָיְתָה אָחוֹת מְסוּרָה וְנִמְרֶצֶת. נִסִּיתִי לִלְמֹד מִמֶּנָּה, אֲבָל אַף פַּעַם לֹא יָכֹלְתִּי לְהַחְלִיט לְבַד עַל טִפּוּל כָּלְשֶׁהוּ. פָּשׁוּט לֹא זָכַרְתִּי אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁל הַתְּרוּפוֹת וְאֶת סִימָנֵי הַמַּחֲלוֹת.

נעצור שוב ונשאל: מה אתם חושבים על האופן בו התגלגלו חייה של המספרת מהפעם הראשונה בו העתיקה, ועד עתה?

מה הביא לשינוי בהתנהגות שלה?

האם קרה לכם פעם, שחציתם איזה גבול שלא היה מותר לחצות, ומאז המעשה נראה הרבה פחות נורא?  

נאזין לתשובות התלמידים ואז נסכם:בגלל שהמספרת נכנעה לרצונה להעתיק פעם אחת, התרגלה לנהוג  כך גם בהמשך חייה.

נשאל: מה אתם משערים שיקרה בהמשך?- נאזין, ואז נמשיך לקרוא:

בֹּקֶר אֶחָד הָיָה לַחַץ גָּדוֹל בַּמַּחְלָקָה. אִשָּׁה אַחַת נִכְנְסָה בְּבֶהָלָה וּבְיָדֶיהָ תִּינוֹק גּוֹנֵחַ.

"מַהֵר, הַבֵּן שֶׁלִּי... הוּא בָּלַע חֹמֶר רָעִיל", הִיא צָעֲקָה בַּחֲרָדָה. גִּילִי לֹא הָיְתָה שָׁם. לֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת. נִסִּיתִי לְהִזָּכֵר מָה עוֹשִׂים בְּמִקְרֶה כָּזֶה. הַתִּינוֹק הִכְחִיל וּנְשִׁימוֹתָיו כָּבְדוּ. הִזְעַקְתִּי אֶת הָרוֹפֵא, אוּלָם עַד שֶׁהוּא הִתְפַּנָּה עָבַר זְמַן יָקָר. הַתִּינוֹק אִבֵּד אֶת הַהַכָּרָה.

בָּרַחְתִּי מִשָּׁם וּפָרַצְתִּי בְּבֶכִי מַר... בָּכִיתִי וּבָכִיתִי....

"מַה קָּרָה לָךְ?" שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה לְהִיסְטוֹרְיָה, "זֶה רַק מִבְחָן!"

"פָּשׁוּט דִּמְיַנְתִּי מַה כְּבָר יָכוֹל לִהְיוֹת אִם..." גִּמְגַּמְתִּי וּמָסַרְתִּי לְיָדֶיהָ אֶת הַמִּבְחָן.

נסכם את הסיפור: בדמיונה, ראתה הגיבורה בסיפור באופן מואץ מה היה עלול לקרות בעקבות מעשה לא ישר אחד בלבד. מובן שזה תיאור מוגזם ומוקצן, המתאים לאופן בו דמיונות מתגלגלים בראש, אך ננסה לחשוב, מה מטריד את הכותבת במיוחד?

כיצד יכול השקר להתגלגל ולהיות גדול מימדים כל כך?

מה חסר לגיבורה , לאורך כל הסיפור לדעתכם?

מדוע היא נוטה להעתיק מלכתחילה?

ניתן לסכם ולאמר ששקר הוא קיצור דרך מפתה מאד, ושלרוב, מעבר למעשה עצמו, הוא גם מונע מהמשקר להתמודד התמודדות עמוקה יותר עם חסר שיש לו.

לו היתה מסכימה להתאמץ וללמוד בעצמה מראש, ומצליחה במבחן  בזכות הלימוד והמאמץ, היא היתה גם מגדילה את הבטחון הפנימי שלה בכח שלה להצליח.  השקר מונע ממנה לחוש בטחון בכח האישי שלה, ואמונה בעצמה, והיא הופכת להיות תלויה בו.

פעילות אפשרית: נחלק דפים חלקים. נבקש מהלמידים לחלקם לשניים. בחלק אחד נכתוב: אמת ובשני: שקר. בכל חלק נבקש מהתלמידים לצייר דמות (ילד/ ילדה/ מבוגר) שמייצגת את המלה . הכתובה בראשו.

סיום:

נתבונן בעבודות התלמידים ונשים לב : באילו צבעים השתמשו לכל חלק ומה בחרו לצייר או לסמן?  

נתעכב על העבודות ונפנה את השאלות הללו ל"אמנים" שיצרו אותן.

נעיר את תשומת ליבם לבחירות שבחרו, בין במודע ובין אם לא, וננסה לשאוב מהן תובנות על מהות השקר לעומת מהות האמת, כפי שהן עולות מיצירותיהם. (נעזר באבחנות : כהה מול בהיר, זוויתיות מול קווים עגולים, נאפיין את ההבעות של הדמויות, ואת בחירת הצבעים. האם הפרופורציות בציור אנושיות או מעוותות, איזו תחושה מעבירה הדמות, וכן הלאה)

בתום השיחה על העבודות, כדאי יהיה להעמיק את הדיון ולהעיר שיצרנו כאן מעין קריקטורות המבקשות לתאר אמת ושקר בתמצית שלהם. מובן שהחיים מורכבים יותר, ולעיתים יש מקומות בהם אמת ושקר מתערבבים ואינם מוחלטים כל כך, אבל כשהתורה אומרת לנו "מדבר שקר תרחק" היא מבקשת להזהיר אותנו מפני התמצית הזאת, שהתלמידים היטיבו לתאר בציוריהם, וגיבורת הסיפור שלנו גלגלה בדמיונה לנקודת שיא מפחידה וקשה.