קמצא ובר קמצא

מיומנויות לשוניות: כינוי חבור, ציווי ופעלים בעתיד.

פתיחה

נכנס לכתה עם אבן גדולה ביד ונניח אותה על השולחן. נשאל את התלמידים אם יש למישהו רעיון איך אפשר לשבור אותה. (אפשר גם להזמין תלמידים לבוא לנסות את כוחם בשבירת האבן).

יש להניח שהתלמידים יציעו הצעות מעשיות כמו לשבור בעזרת פטיש, או השלכת האבן מקומה גבוהה, וכו'. אחרי תשובותיהם, נשאל אותם:

• אתם מאמינים ששנאה יכולה לשבור אבן?
• ומה אם נספר לכם ששנאה יכולה להחריב עיר שלמה שעשויה מאבן, ברזל ובטון, תאמינו?
• איך רגש, או מלים, יכולים להשפיע על חומר קשה כזה, לדעתכם?

מפגש עם הטקסט

נזמין את התלמידים לשמוע את הסיפור כיצד חרבה ירושלים. את המפגש עם המקור אפשר לעשות בדרכים שונות בהתאם לרמת הכיתה. אפשרות אחת היא להביא את הסיפור התלמודי עם תרגומו לעברית. אפשרות שניה היא להביא את הסיפור בגרסאות כתובות פשוטות יותר. כמו כן ניתן להשמיע את הסיפור בגרסא מעובדת מסופר ומוקרא.

את קריאת הסיפור לראשונה מומלץ לחלק לשלושה חלקים (כפי שהם מוצגים להלן), כדי לאפשר הבנה של כל "מערכה" בנפרד. בין מערכה אחת לשניה נשאל את השאלות הבאות :

• בואו ננסה להסביר את זה במילים שלנו. מי מוכן לספר מה קרה עד עכשיו במילים פשוטות?
• ומה יקרה עכשיו לדעתכם?

אחרי תשובותיהם של התלמידים, נמשיך בכל פעם לקרוא את המערכה הבאה.

מערכה ראשונה:

היה אדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא ומצא את בר קמצא יושב. אמר לו : הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו.

מערכה שניה :

אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו.

מערכה שלישית:

שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל מום בניב השפתיים, ויש אומרים בדוקין שבעין,  מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום. חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

התבוננות והעמקה בסיפור

הסיפור שלנו מכיל פנים רבות ומורכבות רבה, שמזמינה השתהות ממושכת על פרטיו. המלים בו טעונות מאד, ומעבר להזדמנות להרחבת אוצר המלים, כדאי לתת את הדעת לשימוש שלהן בתוך העלילה.

אוצר מילים:

נבקש מהתלמידים לקרוא בשנית את הסיפור ברצף, ולנסות לכתוב הסבר, מתוך ההקשר, לביטויים הבאים:

• שנאת חינם (סמיכות) 
• שמשו 
• הואיל 
• דמי 
• מחו 
• מכלל שנח להם

בתום המשימה נאסוף הגדרות שונות ממספר תלמידים, נדייק כל הגדרה ונכתוב אותה על הלוח. 

כעת, נפנה אף לפענח יחד על הלוח מושגים קשים יותר כמו "שלום המלכות" "בעלי מומין"  ו"ענוותנותו". נקדים ונשאל את התלמידים: 

• מה אפשר לעשות כשנתקלים במושג קשה, שגם ההקשר שלו לא עוזר לנו לפענח אותו לגמרי? (פותחים מילון, מנסים למצוא אילו מילים הוא מזכיר לנו, שואלים מישהו... ).

בתום כתיבת ההגדרות על הלוח ובעקבות הרחבת אוצר המילים והעמקת ההבנה, נשאל:

• "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" - איך ייתכן, לדעתכם, שבגלל מריבה פרטית בין שני אנשים יקרה אסון גדול כל כך, לכל העם לדורותיו?
• מי לדעתם האשם המרכזי בכל הסיפור?

נאסוף את תשובות התלמידים, ונפנה למשימת מפגש עם דמות.

הפנמה

נחלק לכל תלמיד פתק שעליו רשום שם של דמות/ קבוצה אחת מתוך הסיפור:

1. בעל הבית
2. בר קמצא
3. החכמים שישבו בסעודה
4. זכריה בן אבקולס

ננחה את התלמידים לכתוב מונולוג קצר (עד עשר שורות) ובו הדמות שקבלו מבקשת לעשות תשובה על חלקה במצב. במונולוג הדמות הנבחרת תסביר במה היא אשמה, כיצד קלקלה, ובאיזה אופן היא יכולה לתקן להבא.  

בתום המלאכה, נבקש ממי שחפץ לגלם את הדמות שקיבל, ולהציג את המונולוג שלו בפני הכתה. נשאף לייצוג של כל אחת מהדמויות בחלק זה. 

סגירה שהיא פתיחה

בדברים שהציגו התלמידים נפרסת תמונה מורכבת מאד, של אשמה  של כל חלקי העם, ושל מצב רוחני וחברתי בעייתי מאד, רווי שנאה ופירוד. המהר"ל מפראג מציע להבין את הסיפור כמצביעה על מציאות כללית מקולקלת. הוא אומר שלא ייתכן שדבר גדול כמו חורבן בית המקדש יתרחש בגלל מריבה קטנה בין שני אנשים. חז"ל בדבריהם באו להצביע על מציאות כללית מקולקלת שהייתה קיימת בירושלים, שהיא זו שהביאה לחורבן. במילותיהם המדויקות הם הגדירו בקצרה ובחדות את הבעיה - "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" - בגלל התופעה השלילית שלכל אדם יש מין 'קמצא' ו'בר קמצא' משלו– שונא, אותו הוא מתעב ומוכן לעשות הכול כדי לפגוע בו ולהרע לו, ואוהב שאיתו הוא כורת ברית.

נספר לתלמידים שחז"ל כבר אמרו:  "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". נשאל את התלמידים:

• איך יכול להיות?
• איך מקדש אחד יכול להיחרב שוב ושוב ושוב?

נמקד את הדיון סביב  החובה המוטלת עלינו לתקן. אם לא נתקן את הקלקול, אנחנו בעצם לא ממלאים את התפקיד שלנו בעולם, ובכך מקבעים מציאות של חורבן.

אפשר להציע תרגיל לסיום, ולהקדיש זמן למחשבה אישית של כל תלמיד. כל תלמיד, יכתוב אצלו במחברת קבלה קטנה לעתיד- דבר שהוא מקבל על עצמו לשפר ביחסו לחבריו. נמליץ לחברים לבחור משהו קטן, ומוגבל בזמן (לא- "אני מתחייב לא להגיד לשון הרע יותר לעולמים" או "לתת כל יום 50 שקל לצדקה")  אלא משהו נקודתי ופשוט, שקרוב לודאי שיוכלו לראות איך עמדו בו תוך שבוע לכל היותר (למשל "אני מקבל על עצמי לשאול כל יום שלושה חברים אחרים בכתה מה שלומם, ובאמת להקשיב לתשובותיהם. או למשל: אני מקבל על עמי לדבר היום עם שני חברים בכתה שאני לא מרבה לדבר איתם , ועוד ועוד). הכתיבה תשאר אישית, במחברת, ללא קריאה משותפת בכתה. נסכם ונאמר שבע"ה נמשיך לתקן יחד, ולבד, וכך נקרב את בנין המקדש.

מקורות עזר למורה:

בגלל עלבון ונקמה נשרף בית מקדשנו ונחרבה ירושלים עירנו. איך קרה הדבר?  בזמן שבית-המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים שהיו  גרים בבתים יפים. פעם ביקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום של שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח עמו. ולעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו: לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי!העבד לא הקשיב היטב, ולכן לא שמע יפה את שם האיש שעליו להזמינו. הלך העבד אל איש אחר, ששמו היה בר-קמצא, ואמר לו: אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין! אולם בר-קמצא לא היה חברו של העשיר. להפך! תמיד רב והתקוטט איתו העשיר ולא אהב אותו כלל. התפלא בר-קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: "מדוע הזמין אותי האיש? הלוא איננו חברים! אולי ברצונו להשלים איתי? אם כן, גם אני לא אכעס עליו עוד ואבוא לסעודתו!" לבש בר-קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב לו ליד השולחן בין שאר האורחים. מה טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עמו! אבל לא כך היה! כאשר הלך בעל הבית לברך את אורחיו, חיפש ביניהם את ידידו, את קמצא. ואת מי ראה? את בר-קמצא! מיד כעס, רץ אליו וצעק: מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי. קום מהר וצא מפה! בר-קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ורועד ענה: -כנראה בטעות הוזמנתי. אבל מאחר שבאתי, תן לי בבקשה לשבת פה, ואני אשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה. צעק בעל הבית עוד יותר: לא! אינני מסכים! לך מכאן! ביקש בר-קמצא מאוד: הנח לי רק הפעם. אשלם לך את החצי מכל הסעודה. -לא! לא! אינני רוצה! עזוב את ביתי מיד! התחנן לו בר-קמצא: -רק תרשה לי להישאר כאן עוד מעט. אשלם אפילו את הסעודה כולה! צעק העשיר: -אינני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה כרגע!  והוא תפס את בר-קמצא בידו, הקים אותו בכוח מן הכסא וגרש אותו מן הבית. עכשיו כעס בר-קמצא מאוד מאוד. כל-כך העליב אותו בעל הבית בפני כל האורחים, ואף אחד מהם לא בא לעזרתו ולא ביקש מן העשיר להשאיר אותו! חשב בר-קמצא: "אתנקם בהם, בכולם! עוד יתחרט בעל הבית הזה, עוד יצטערו כל האורחים שלו! את בתיהם ישרפו באש!" ולא זכר בר-קמצא, שגם הוא יצטער בסוף, כי עם בתיהם של האחרים ייהרס גם ביתו! מה עשה? הלך למלך של הרומאים, ששלטו אז בארץ-ישראל, ואמר לו: אגלה לך סוד, המלך! היהודים שבירושלים מרדו בך! אינם רוצים שתהיה עוד מלך עליהם. רוצים הם במלך אחר! כעס המלך, שלח צבא רב (חיילים רבים מאוד) והם באו לירושלים, שרפו את בית-המקדש והחריבו את כל העיר.  

על קמצא ובר-קמצא, מתוך: כה עשו חכמינו: מאגדות חז"ל, א (עיבוד לגיל הרך: יוכבד סגל), הוצאת מורשת 1976, עמ' 67-70.

קמצא ובר קמצא בית אבי חי   אתר ישיבה