מפגשבת- וירא

סיפור

נתחיל לקרוא את הסיפור, מומלץ שהסיפור לא יהיה לפני התלמידים, אלא נקרא אותו בקול.

יש לבקש מהתלמידים להכין את המחברת וכלי כתיבה.

מִתְאָרְחִים אֵצֶל סַבָּא וְסָבְתָא הַחֲדָשִׁים

"וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בְּרֵאשִׁית י"ח, ב')

"מָתַי נַגִּיעַ לְסַבָּא וְסָבְתָא?" יִבְּבָה תָּמִי אֲחוֹתִי בַּת הַשָּׁלוֹשׁ.

"שְׁשְׁשְׁ..." הִשְׁתַּקְתִּי אוֹתָהּ, "אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶׁאַבָּא וְאִמָּא לְחוּצִים גַּם כָּכָה?"

עָמַדְנוּ זְמַן רַב מִדַּי בִּפְקָק אָרֹךְ שֶׁסּוֹפוֹ לֹא נִרְאָה בָּאֹפֶק.

אִמָּא הִתְבּוֹנְנָה שׁוּב וָשׁוּב בַּשָּׁעוֹן שֶׁעַל יָדָהּ; הִיא נִרְאֲתָה מֻטְרֶדֶת מְאוֹד.

"הַשַּׁבָּת בַּפֶּתַח, הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד מְעַט תִּשְׁקַע. מַה נַּעֲשֶׂה?!" הִבִּיטָה לַשָּׁמַיִם בְּמַבָּט מֻדְאָג.

תָּמִי הֵחֵלָּה לִבְכּוֹת: "אֲנִי צְמֵאָה... מָתַי נַגִּיעַ..." הִשְׁקֵיתִי אוֹתָהּ מִבַּקְבּוּק הַמַּיִם שֶׁהָיָה לְיָדִי וְנָתַתִּי לָהּ אֶת שַׂקִּית הַמַּמְתַּקִּים שֶׁלִּי. תָּמִי חִיְּכָה אֵלַי וְנִרְגְּעָה. אִמָּא הִסְתּוֹבְבָה וְשָׁלְחָה אֵלַי מַבָּט גֵּאֶה כְּאִלּוּ אָמְרָה 'תּוֹדָה חֲמוּדָה, אַתְּ מַמָּשׁ עוֹזֶרֶת לָנוּ'.

כַּמָּה דַּקּוֹת אַחַר כָּךְ הֵחֵלָּה הַתְּנוּעָה לִזְרֹם, נָשַׁמְתִּי לִרְוָחָה. אַבָּא הִסְבִּיר שֶׁהָיְתָה תְּאוּנָה וְזוֹ הַסִּבָּה לְכָל הַהַמְתָּנָה.

"יֹפִי! נוֹסְעִים!" צָהֲלָה תָּמִי. גַּם אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי הֲקָלָה רַבָּה אַךְ כְּשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי בַּמַּרְאָה שֶׁמֵּעַל אַבָּא הִבְחַנְתִּי שֶׁפָּנָיו נוֹתְרוּ מֻדְאָגוֹת. אַבָּא וְאִמָּא הִתְלַחֲשׁוּ בֵּינֵיהֶם וְאַחֲרֵי כַּמָּה דַּקּוֹת אָמַר לִי אַבָּא: "לְצַעֲרֵנוּ לֹא נוּכַל לְהַגִּיעַ בַּזְּמַן לִצְפַת, הַדֶּרֶךְ עֲדַיִן אֲרֻכָּה וְהַשַּׁבָּת נִכְנֶסֶת בְּקָרוֹב".

"מַה נַּעֲשֶׂה?" שָׁאַלְתִּי וְלִבִּי הֶחְסִיר פְּעִימָה.

"נִצְטָרֵךְ לַחְנוֹת בַּיִּשּׁוּב הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר בְּתִקְוָה שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַכְסַנְיָה פְּנוּיָה", אָמְרָה אִמָּא. "מַזָּל שֶׁאָנוּ קְרוֹבִים לִמְקוֹם יִשּׁוּב", הוֹסִיפָה, וְטִלְפְּנָה לְסַבָּא וְסָבְתָא לְעַדְכֵּן אוֹתָם עַל הַמַּצָּב.

תָּמִי סִיְּמָה אֶת שַׂקִּית הַמַּמְתַּקִּים וְשׁוּב הֵחֵלָּה לְיַבֵּב. "אַל תִּדְאֲגִי תָּמִי", נִסִּיתִי לְהַרְגִּיעַ אוֹתָהּ וְאֶת עַצְמִי, "בְּעֶזְרַת ה' הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר".

אַבָּא פָּנָה לַיִּשּׁוּב הַקָּרוֹב וְחָנָה. פָּרַקְנוּ אֶת הַתִּיקִים וְהִתְבּוֹנַנּוּ סְבִיבֵנוּ, הָרְחוֹב הָיָה רֵיק מֵאָדָם וּבְעוֹד כַּחֲצִי שָׁעָה תִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת...

נעצור את הסיפור ונבקש מהתלמידים לעצום עיניים ולדמיין, נאמר בקול ברור:

"בעוד כחצי שעה תכנס השבת ובבית שלנו כמעט הכל מוכן. אמא שלחה אותי לרוקן את הפח למיכל האשפה שבקצה הרחוב. יצאתי מהבית ולאחר כמה צעדים, הבחנתי ברכב שאינני מזהה. האבא, פרק את התיקים והאמא ושתי בנות עמדו והתבוננו סביב. היה נראה שהם נבוכים. ניגשתי אליהם ואמרתי:"

כעת נבקש מהתלמידים לפקוח את העיניים ולרשום את המשפט שאומר הילד/ה למשפחה.

נאזין למה שרשמו התלמידים ונזכיר להם, שהסיפור המקורי, נעצר באמצע וכעת אנו חוזרים אליו.(כדאי לחזור ולקרוא את הפסקה האחרונה מחלקו הראשון של הסיפור ("אבה פנה ליישוב הקרוב...").

"נִדְפֹּק עַל דֶּלֶת הַבַּיִת הַזֶּה", הִצַּעְתִּי. נִגַּשְׁנוּ אֶל דֶּלֶת הַבַּיִת וְדָפַקְנוּ בְּהִסּוּס.

"מִי שָׁם?" נִשְׁמַע קוֹל שֶׁל אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת. "רַק רֶגַע, אֲנִי בָּאָה..."

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וּבַפֶּתַח עָמְדָה אִשָּׁה לֹא צְעִירָה וּפָנֶיהָ מְאִירוֹת. "אוֹ! בְּרוּכִים הַבָּאִים, הִכָּנְסוּ", הִיא קָרְאָה בְּחֹם וְהִכְנִיסָה אוֹתָנוּ פְּנִימָה. רֵיחַ הַמַּטְעַמִּים וְהַחַלּוֹת הָאֲפוּיוֹת עָלָה בְּאַפִּי, רֵיחַ שֶׁל שַׁבָּת. הַזְּקֵנָה הִבִּיטָה בָּנוּ וְקָרְאָה בְּקוֹל רָם: "יוֹסֵף, ה' שָׁלַח לָנוּ אוֹרְחִים לְשַׁבָּת. מִשְׁפָּחָה נֶחְמָדָה נִתְקְעָה בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה בָּאָה הַשַּׁבָּת. נָכוֹן שֶׁקָּלַעְתִּי בּוּל?"

עָמַדְתִּי נִדְהֶמֶת. אֵיךְ הִיא יוֹדַעַת אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ? 

אִמָּא לָחֲצָה אֶת יָדָהּ. "אֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים לְהַכְבִּיד, רָצִינוּ רַק לִשְׁאֹל אִם יֵשׁ כָּאן אַכְסַנְיָה שֶׁנּוּכַל לְהִתְאָרֵחַ בָּהּ".

"מְאִירָה, תַּגִּידִי לָהֶם שֶׁאֵין שׁוּם אַכְסַנְיָה בַּיִּשּׁוּב", נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל יוֹסֵף. "הֵם נִשְׁאָרִים אֶצְלֵנוּ. שֶׁיִּכָּנְסוּ לְהִתְאַרְגֵּן, עוֹד מְעַט שַׁבָּת".

נִכְנַסְנוּ. מְאִירָה רָצָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּאִלּוּ הָיְתָה נַעֲרָה צְעִירָה. אִמָּא וַאֲנִי הָלַכְנוּ אַחֲרֶיהָ כְּדֵי לְנַסּוֹת לַעֲזֹר אַךְ הִיא הָיְתָה זְרִיזָה וְנִמְרֶצֶת וְתוֹךְ כְּדֵי הַהֲכָנוֹת דִּבְּרָה וְדִבְּרָה: "יֵשׁ כָּאן כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם צְרִיכִים, הִנֵּה אֲנִי מְסַדֶּרֶת לָכֶם מָקוֹם לָלוּן, אַל תִּדְאֲגוּ - אֶצְלִי הָאֹכֶל כָּשֵׁר וְטָעִים. אַל תִּתְבַּיְּשׁוּ, יֵשׁ מַסְפִּיק, אֲנִי רְגִילָה לְבַשֵּׁל כַּמֻּיּוֹת שֶׁל אֹכֶל לְכָל הַיְּלָדִים וְהַנְּכָדִים שֶׁבָּאִים לְשַׁבָּת, וְדַוְקָא הַשַּׁבָּת אַף אֶחָד לֹא בָּא. אָז יוֹסֵף אָמַר: לְשֵׁם מָה כָּל הָאֹכֶל? אָמַרְתִּי לוֹ: לֹא יוֹדַעַת, אוּלַי ה' יִשְׁלַח לָנוּ אוֹרְחִים. תִּזְדָּרְזוּ. תִּתְרַחֲצוּ, תִּתְלַבְּשׁוּ, עוֹד מְעַט שַׁבָּת, אַתֶּם בֶּטַח קְצָת רְעֵבִים, אֶצְלֵנוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַתְּפִלָּה אֲרֻכָּה, אָז יוֹסֵף יָכִין לָכֶם כּוֹס תֵּה וְעוּגַת שׁוֹקוֹלָד, זֶה מַתְכּוֹן שֶׁלִּי, תָּמִיד יוֹצֵא מֻצְלָח. כַּמָּה נֵרוֹת לְהָכִין לָךְ גְּבֶרֶת?" הִיא פָּנְתָה לְאִמִּי, "וְלָךְ גְּבֶרֶת צְעִירָה? יוֹסֵף, תָּכִין נֵרוֹת לָאוֹרְחוֹת, אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת אֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּכֶם עַכְשָׁו כִּי אֵין זְמַן. עוֹד מְעַט שַׁבָּת..."

יוֹסֵף וּמְאִירָה טָרְחוּ סְבִיבֵנוּ וְכִבְּדוּ אוֹתָנוּ כְּאִלּוּ הָיִינוּ מִשְׁפָּחָה.

בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה אָמְרָה תָּמִי: "כֵּיף לִי אֵצֶל סַבָּא וְסָבְתָא הַחֲדָשִׁים!" וְכֻלָּנוּ פָּרַצְנוּ בִּצְחוֹק.

אַחֲרֵי שֶׁטָּעַמְנוּ מִכָּל הַמַּטְעַמִּים בִּקֵּשׁ יוֹסֵף מֵאַבָּא שֶׁיֹּאמַר דְּבַר תּוֹרָה. אַבָּא פָּנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת לְיוֹסֵף וְלִמְאִירָה וְאָמַר: "אַתֶּם מַזְכִּירִים לִי אֶת הַפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת וַיֵּרָא". 

"בְּפָרָשָׁתֵנוּ", אָמַר אַבָּא, "מְתֹאֶרֶת הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֻפְלָאָה שֶׁל אַבְרָהָם וְשָׂרָה. הַתּוֹרָה מְתָאֶרֶת עַד כַּמָּה הֵם מִהֲרוּ וְהִזְדָּרְזוּ לְכַבֵּד אֲנָשִׁים שֶׁכְּלָל לֹא הִכִּירוּ".

"אַבְרָהָם אֲפִלּוּ חָשַׁב שֶׁהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה", הוֹסַפְתִּי אֲנִי.

"נָכוֹן", חִיֵּךְ אֵלַי אַבָּא.

"כְּשֶׁאֲנִי מִתְבּוֹנֵן בָּכֶם", הִמְשִׁיךְ אַבָּא בְּקוֹל נִרְגָּשׁ, "אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַה לִּלְמֹד מֵהַכְנָסַת הָאוֹרְחִים הַמַּדְהִימָה שֶׁלָּכֶם. אַתֶּם טוֹרְחִים וּמְכַבְּדִים אֲנָשִׁים זָרִים שֶׁכְּלָל אֵינְכֶם מַכִּירִים..."

"כֻּלָּם בָּנִים שֶׁל ה'", הִפְסִיק אוֹתוֹ יוֹסֵף בַּעֲנָוָה. "אָח, אֵיזוֹ זְכוּת לְאָרֵחַ אֶת הַבָּנִים שֶׁל ה'".

וּמְאִירָה צָחֲקָה. "אֲפִלּוּ יַלְדָּה קְטַנָּה יוֹדַעַת אֶת זֶה. נָכוֹן? תָּמִי מֹתֶק".    

נשאל בכיתה:

• האם הזדמן לכם פעם לארח אדם או משפחה שלא הכרתם?
• למה קשה לארח מי שלא מכירים?
• איך נוכל לפתוח את הלב לקבל מי שאינו מוכר ולהכניסו לביתנו? 

רצוי להתייחס גם לזהירות שצריכה להיות לנו מאנשים שכוונותיהן אינן טובות.

ניתן להקביל את הכנסת האורחים של מאירה ויוסף לזו של אברהם אבינו המתוארת בפרשה. נרשום על הלוח את פעולותיו של אברהם ונבקש מהתלמידים לרשום במקביל, אלו פעולות דומות עושה מאירה:

"וירץ לקראתם מפתח האוהל" (קבלת פנים)-
"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם"(רחצה)-
"והשענו תחת העץ" (מנוחה)-
"וסעדו לבכם" (סעודה)-