מפגשבת אחרי מות- קדושים

פתיחה 

נקרא יחד רק את כותרת הסיפור: (רצוי לרשום אותה על הלוח)

מַהִי הַתְּרוּפָה לַשִּׂנְאָה?

נחזור על השאלה, בלשוננו: אם אני מרגיש שנאה למישהו בלב שלי, איך מרפאים אותה? מה נכון לעשות? ( ניתן לרשום את התשובות בקצרה על הלוח)

נקרא יחד את הסיפור:

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'" (וַיִּקְרָא י"ט, י"ז-י"ח)

חָזַרְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר וְזָרַקְתִּי אֶת הַיַּלְקוּט עַל הָרִצְפָּה. לְמַזָּלִי הַבַּיִת הָיָה רֵיק מֵאָדָם. לֹא הָיָה לִי חֵשֶׁק לֶאֱכֹל אוֹ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר אַחֵר, וּבִמְיֻחָד לֹא לְסַפֵּר לְאִמָּא אוֹ לְאַבָּא עַל מַה שֶּׁקּוֹרֶה לִי. 'הַפַּעַם הַהֲצָקוֹת שֶׁל שַׂגִּית עָבְרוּ אֶת הַגְּבוּל', חָשַׁבְתִּי בְּכַעַס. זֶה הִתְחִיל לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם כְּשֶׁמְּחַנֶּכֶת הַכִּתָּה הֶחְלִיפָה מְקוֹמוֹת יְשִׁיבָה, וְאוֹתִי הוֹשִׁיבָה לְיַד שַׂגִּית. שַׂגִּית לֹא אָהֲבָה אֶת הַשִּׁנּוּי: הִיא רָצְתָה לְהַמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת לְיַד שָׂרָה וְאֶת כָּל כַּעֲסָהּ הִפְנְתָה אֵלַי. הִיא סִמְּנָה בְּעִפָּרוֹן קַו בְּאֶמְצַע הַשֻּׁלְחָן וְהִזְהִירָה אוֹתִי שֶׁלֹּא לַעֲבֹר אוֹתוֹ. אִם חַס וְחָלִילָה נָגַע סֵפֶר הַלִּמּוּד שֶׁלִּי בַּקַּו שֶׁצִּיְּרָה הָיְתָה דּוֹחֶפֶת אוֹתִי בְּמַרְפְּקָהּ. מְיֻתָּר לְצַיֵּן שֶׁלֹּא הִרְשְׁתָה לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי הַכְּתִיבָה שֶׁלָּהּ אוֹ בִּצְבָעֶיהָ, וְגַם לֹא לְהִסְתַּכֵּל אִתָּהּ יַחַד בְּדַף עֲבוֹדָה מְשֻׁתָּף וְעוֹד וְעוֹד מַעֲשִׂים מַרְגִּיזִים. 

הַשִּׁעוּרִים הָפְכוּ לְעִנּוּי, אֲבָל מַסֶּכֶת הַיִּסּוּרִים לֹא הִסְתַּיְּמָה בַּשִּׁעוּרִים. שַׂגִּית הִמְשִׁיכָה לְהִתְנַכֵּל אֵלַי גַּם בַּהַפְסָקוֹת. הִיא קָרְאָה לִי בִּשְׁמוֹת גְּנַאי וְהִצְבִּיעָה עָלַי תּוֹךְ שֶׁהִיא מִסְתּוֹדֶדֶת עִם חֲבֵרוֹת לַכִּתָּה. כָּל כָּךְ שָׂנֵאתִי אוֹתָהּ בְּלִבִּי. מִיּוֹם לְיוֹם הִתְגַּבְּרָה שִׂנְאָתִי. לֹא סִפַּרְתִּי לְאִישׁ עַל מַעֲלָלֶיהָ שֶׁל שַׂגִּית, אֲפִלּוּ לֹא לְחַבְרוֹתַי הַטּוֹבוֹת, כִּי לֹא רָצִיתִי לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע. אֲבָל הַפַּעַם זֶה עָבַר כָּל גְּבוּל: שַׂגִּית לָקְחָה לִי אֶת מַחְבֶּרֶת תּוֹרָה, הַמַּחְבֶּרֶת הֲכִי מֻשְׁקַעַת שֶׁלִּי, בְּטַעֲנָה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת עַל הַקַּו שֶׁצִּיְּרָה. "תַּחְזִירִי לִי אֶת הַמַּחְבֶּרֶת", צָעַקְתִּי לָהּ, אֲבָל שַׂגִּית לֹא הִתְיַחֲסָה לְבַקָּשׁוֹתַי. כַּאֲשֶׁר הִגְבַּרְתִּי אֶת קוֹלִי הִיא הֵעִיפָה בְּחֹזְקָה אֶת הַמַּחְבֶּרֶת עַל הָרִצְפָּה. דַּפֵּי הַמַּחְבֶּרֶת הִתְקַמְּטוּ וְהַכְּרִיכָה נִקְרְעָה. דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְּעֵינַי וְשִׂנְאָתִי גָּבְרָה. 

וְכָעֵת אֲנִי בַּבַּיִת, כּוֹעֶסֶת וְנִרְגֶּזֶת. נִכְנַסְתִּי אֶל חַדְרִי, שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי וְהִתְיַפַּחְתִּי בְּקוֹל. "אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָהּ", צָעַקְתִּי אֶל תּוֹךְ הַכָּרִית. 

נעצור ונשאל: מה מרגישה הילדה?  (ניתן 'להמציא' לה שם)
האם היא בחרה להשתמש באחד מהרעיונות שהעלנו בתחילת השיעור?
האם לדעתכם, היא נוהגת נכון?

נמשיך לקרוא:

"אֲנִי שׂוֹנֵאת?! אַתְּ? שׂוֹנֵאת?" שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ הַנִּדְהָם שֶׁל אַבָּא. מִסְתַּבֵּר שֶׁאַבָּא הָיָה בַּבַּיִת וְשָׁמַע אֶת הַקּוֹלוֹת... 

סִפַּרְתִּי לְאַבָּא הַכֹּל. סִפַּרְתִּי עַל הַיַּלְדָּה שֶׁמְּצִיקָה לִי כָּל כָּךְ, וְשֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שׂוֹחַחְתִּי עַל כָּךְ עִם מִישֶׁהִי מֵהַחֲבֵרוֹת. "אֲפִלּוּ לֹא שִׁתַּפְתִּי אֶת הַמּוֹרָה", סִכַּמְתִּי אֶת הַסִּפּוּר. 

אַבָּא הִקְשִׁיב הֵיטֵב וְעֶצֶב נִבַּט מֵעֵינָיו. "אַל תִּהְיֶה כָּל כָּךְ עָצוּב, אַבָּא", נִסִּיתִי לְעוֹדֵד, "בְּסַךְ הַכֹּל אֲנִי מִתְגַּבֶּרֶת בְּשֶׁקֶט". "אֲנִי אָמְנָם עָצוּב שֶׁמְּצִיקִים לְבִתִּי, אֲבָל אֲנִי עָצוּב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקּוֹרֶה לָךְ בְּעִקְבוֹת זֹאת", אָמַר אַבָּא. לֹא הֵבַנְתִּי לְמָה אַבָּא מִתְכַּוֵּן. "אֲנִי לֹא נוֹקֶמֶת בְּשַׂגִּית, לֹא מְצִיקָה לָהּ, לֹא מִתְנַהֶגֶת כְּלַפֶּיהָ כְּפִי שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בִּי וַאֲפִלּוּ לֹא מְסַפֶּרֶת עָלֶיהָ לָשׁוֹן הָרַע", אָמַרְתִּי. אַבָּא הִבִּיט בִּי וְהִסְבִּיר: "פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ כֵּיצַד עָלֵינוּ לִנְהֹג בְּמִקְרֶה כְּשֶׁלָּךְ". סַקְרָנוּתִי גָּבְרָה. "בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ מְסֻפָּר עַל יַלְדָּה שֶׁמְּצִיקָה לַחֲבֶרְתָּהּ?" שָׁאַלְתִּי בְּחִיּוּךְ.

אַבָּא קָרָא אֶת הַפָּסוּק "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", וְהוֹסִיף: "הַתּוֹרָה מְצַוָּה עָלֵינוּ שֶׁלֹּא לִשְׂנֹא גַּם אִם יֵשׁ סִבָּה לַדָּבָר. הַשִּׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הִיא אִסּוּר חָמוּר וּפוֹגֵעַ קֹדֶם כֹּל בְּמִי שֶׁשּׂוֹנֵא. רְגָשׁוֹת שְׁלִילִיִּים הֵם כְּמוֹ מַחֲלָה בַּגּוּף". 

"אָז מָה הַפִּתְרוֹן?" שָׁאַלְתִּי בְּקֹצֶר רוּחַ. אַבָּא הִמְשִׁיךְ לִקְרֹא: "'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. הַתּוֹרָה מְצַוָּה לְהוֹכִיחַ אֶת מִי שֶׁעָשָׂה לָךְ רַע; אָסוּר לִשְׁתֹּק אִם אַתְּ מַרְגִּישָׁה שִׂנְאָה בַּלֵּב: עָלַיִךְ לְדַבֵּר עַל כָּךְ, גַּם אִם הַשִּׂיחָה לֹא תִּהְיֶה נְעִימָה. אִזְרִי אֹמֶץ וְהַזְמִינִי אֶת שַׂגִּית לְשִׂיחָה. סַפְּרִי לָהּ אֵיךְ אַתְּ מַרְגִּישָׁה כְּשֶׁהִיא מְצִיקָה וּמַעֲלִיבָה. אוּלַי הִיא בִּכְלָל לֹא מוּדַעַת לְמַה שֶּׁהִיא גּוֹרֶמֶת. פִּתְחִי לָהּ אֶת הָעֵינַיִם, אוּלַי מֵרֹב כַּעַס הִיא אִבְּדָה אֶת הָרְגִישׁוּת כְּלַפַּיִךְ וְאֶת הַהֲבָנָה שֶׁאַתְּ לֹא אֲשֵׁמָה, אַךְ תַּפְקִידֵךְ לְהַגִּיד לָהּ אֶת זֶה בְּלִי לַחְשֹׁשׁ". 

"אֲנַסֶּה אֶת עֲצַת הַתּוֹרָה", הִסְכַּמְתִּי, "מִמֵּילָא אֵין לִי מַה לְּהַפְסִיד". אַבָּא נָשַׁק לְרֹאשִׁי וְהוֹסִיף: "בְּהֶמְשֵׁךְ הַפְּסוּקִים כָּתוּב 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. אֲנִי מְאַחֵל לָךְ שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁבָּחַרְתְּ בָּהּ תּוֹבִיל לְהַעֲרָכָה גְּדוֹלָה וּלְאַהֲבָה בֵּינֵךְ וּבֵין שַׂגִּית.

• מדוע כשיש שנאה בלב, היא פוגעת בי? – היא כמו מחלה בגוף, מחלישה וגם מביאה לכעס ועצבות שפוגעים במצב הרוח.
• האם אתם מסכימים עם עצתו של האבא?
• מדוע דרוש לשם כך אומץ?

תרגיל

 נבקש מהתלמידים לפתוח את המחברת ולהכין עפרון.
נמשיך את הסיפור בע"פ: נספר לתלמידים שהילדה החליטה לנסות את עצתו של אבא.
למחרת בבוקר, בדרך לבית הספר היא רואה את שגית. היא אוזרת אומץ וניגשת אליה...
נבקש מהתלמידים לרשום את שני המשפטים הראשונים שהיא אומרת.

**כדאי לשכלל ולהוסיף נספח עם ציור של שתי חברות ושני חברים בלי פנים ועם בועות דיבור למעלה. ולבקש מהתלמידים גם להוסיף הבעות פנים וגם את המשפטים. **

ניתן לערוך שיתוף.

סיכום 

כמו שאומר האבא בסיפור: אסור לשתוק אם מרגישים שנאה בלב, חשוב לדבר עם מי שפוגע בי ולומר לו מה אני מרגיש. אם קשה לי, אפשר לספר למבוגר שיכול לעזור, כמו אבא, אמא, מורה או אח גדול. 

הצעה: ניתן להמשיך את התרגיל ולחשוב גם על תשובתה של שגית.
חשוב להתייחס גם ליכולת של הילדה לסלוח ולהוציא את השנאה לשגית מליבה.