בשיעור זה נלמד על התענית בזמן של אי ירידת הגשמים. נראה כי התענית צריכה להיות מלווה בצער אמיתי על החיסרון.
מבלי לפתוח בהקדמות, נשאל את התלמידים:
הקדמה לקריאה:
נספר לתלמידים שממסכת תענית, בה מובא המקור שאנחנו עומדים לפגוש בו, אנחנו לומדים שכשאין גשם הציבור נדרש לערוך תענית - להתפלל ולצום.
לאחר דיון זה, ניגש לקרוא את המקור ממסכת תענית, סיפור על רב פפא ועל הדרך בה הוא מצליח להוריד את הגשם.
נקריא את המקור בארמית, ללא שינויים בקול, הקראה 'נקייה בלבד'. במקביל לקריאה שלנו נבקש מאחד התלמידים לקרוא את התרגום.
לאחר קריאת הסיפור, נבקש מהתלמידים להעלות כמה שיותר שאלות על הסיפור. כל שאלה שהתלמידים ישאלו נכתוב על דף. לאחר שנאסוף את כל השאלות נתלה את הדפים עם השאלות על קירות הכיתה.
בשלב זה חשוב רק לתת לשאלות להישאל ולא לאפשר לתלמידים לענות.
נבקש מהתלמידים להסתובב בכיתה בין השאלות השונות ולענות במחברת על 3 שאלות שמעניינות אותם (לבחירתם).
בשלב זה חשוב להקפיד על השקט והעבודה האישית כדי לאפשר לכל התלמידים תחילה להבין את המקור לבד.
שאלות שניתן להוסיף במקרה הצורך:
פרשנות התלמידים:
לאחר שכל התלמידים יסיימו לענות על השאלות, ננסה להבין את הסיפור יחד. לשם כך, נבקש מתנדב שיכול להציג או להקריא את הסיפור כפי שהוא הבין אותו.
בהנחיית השחקנים נבקש מהם לא לחרוג ממה שכתוב בסיפור ומהשפה בו הוא כתוב, אלא רק לנסות להציג את המקור בדרך שבה הוא מנוסח.
לאחר ההצגה הראשונה נבקש מתנדב נוסף שיכול להציג את הסיפור אחרת מההצגה הראשונה.
לאחר ההצגות, נבקש מהתלמידים להצביע על השינויים שהם ראו בין המציגים השונים. דרך ניתוח שתי ההצגות יעלו אפשרויות שונות להבין את הסיפור. לאחר דיון זה נבקש מהתלמידים לנסות להסביר במילים שלהם:
ישנן דרכים שונות להבין את הסיפור, כעת, זה המקום להביע את דעתך על לימוד אחד שהמדרש מלמד.
הצעה להבנת הסיפור:
החלק הראשון של הסיפור מתאר את פפוס צם ומתענה. נראה שפפוס מבין שהדרך להוריד את הגשם היא דרך הצום וההתענות. לכן כשהוא נשבר מהצום ואוכל- הוא מבקש רחמים על שאכל, ועדיין איננו נענה- כי אין צום לבדו בכוחו להוריד את הגשם.
רב נחמן סובר גם הוא שתענית היא שמורידה גשם, והסיבה שלא יורד גשם היא בגלל שפפוס אכל ושבר את התענית.
אך רב נחמן, מבלי אולי להתכוון גורם לפפוס להתבייש על כך שיש לו חלק בזה שהגשם לא יורד.
הגשם מגיע רק אחרי שפפוס מתבייש במעשיו. הבושה גורמת לפפוס להצטער צער אמיתי. הקב"ה 'חוקר כליות ולב', מאזין לצערו, רואה שהפעם הוא באמת מצטער- וכעת מביא הוא גשם.
אפשר להציע שתעניתו של פפוס היתה ללא חיבור לצער אמיתי, וכשהתבייש היה שרוי בצער ממש. החיבור לצער ולחיסרון במצב של פפוס, הוביל לכך שירדו גשמים. כשאנחנו מחוברים לצער ולחיסרון אנחנו יכולים לחוות את הצער באי ירידת הגשם, צער זה מוביל את היכולת לגשם לרדת.
כעת, נבקש מהתלמידים למלא במחברת את שני המשפטים הבאים:
לפי המדרש________ - לא מוריד גשם, ו - __________- מוריד גשם.
ולפי דעתי _________- לא מוריד גשם, ו -___________- מוריד גשם.
אחרי שכולם סיימו, נעשה סבב בו כל תלמיד יקריא את שני המשפטים.
(תשובות אפשריות לשאלה הראשונה: אכילת דייסה, חולשת הלב, תענית, בקשת רחמים וכו'- לא מורידה גשם.
בושה, חולשת הדעת, תשובה וכו'- מורידה גשם.)
נבקש מהתלמידים לחשוב על רגע בו הם חוו צער באמת. נבקש מהם להיזכר ברגע זה ולנסות לתאר בכתיבה במחברת מה הרגישו בו.
לאחר הכתיבה, נבקש אם מישהו יכול לשתף בתחושות.
הערה למורה - כדאי לשים לב שהבקשה לא מובילה את התלמידים לחשיפה והתמקדות פנימית קשה מדי בנושאים כואבים מדי, כדאי לשמור על הדיון כדיון ענייני ורגיש ולהיזהר עם תגובות תלמידים זה לזה.
לאחר השיתוף, ננסה לחשוב עם התלמידים ביחד, לאן צער כזה יכול להוביל, והאם הם רואים קשר בין צער לבין תשובה שיכולה להוביל לגשמים?
לרוב, מעשים שכלפיהם אנו מרגישים בושה אינם מעשים חיובים. גם בסיפור, רב פפא הרגיש בושה על אשר 'נתפס' ששבר את הצום. בושה זו הובילה לצער אמיתי שממנו הייתה מסוגלת לנבוע תשובה שהיא הבסיס להורדת הגשם.