הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצההצעה לשיעור על חג הסיגד. על הגעגועים לארץ הקודש, המנהגים הייחודיים ומהותו של החג הקדום שנחוג עד היום בקרב קהילת ביתא ישראל.
נשב במעגל. נעביר פקעת של חוט צמר או חבל דק כלשהו (שמשון, סס"ל) בין התלמידים.
נערוך ביחד סבב, בו כל תלמיד ישלים את המשפט "כשאני מתגעגע/ת אני..." כטוב בעיניו. אחרי שישלים את המשפט בדרכו, יקשור קשר הדוק בחוט , ויעביר את הפקעת הלאה. כך ייווצר חוט עם רצף של קשרים לארכו .
נגיב במילה או שתיים לכל משפט שישלימו התלמידים, ובתום הסבב נזמין אותם לנסות ולהתיר את הקשרים.
נשים לב יחד, שהרבה יותר קל לקשור קשר מלהתיר אותו.
נשאל את התלמידים: האם לדעתכם זה נכון רק בחוטים? או גם בקשרים אחרים שסביבנו?
בדברים שאנחנו קשורים אליהם וכרוכים אחריהם בלב?
אנשים? מקומות?
נספר לתלמידים שהיום נלמד על חג הסיגד, שהוא חג ישראלי שהביאו עמם עולי אתיופיה, ומוקדש כולו לגעגועים, ולקשר ההדוק שמחבר בינינו ובין ירושלים.
נזמין את התלמידים להאזין יחד לשיר "החסידה" ונחלק להם את מילותיו:
.
בהאזנה ראשונה, נבקש מהתלמידים להאזין היטב לשיר, ולנסות לזהות איזו תחושה עולה בהם תוך כדי האזנה, גם בלי להבין לגמרי מה המשמעות שלו.
נבקש מתלמידים המעוניינים בכך לספר מה הרגישו אגב ההאזנה.
נכתוב על הלוח מילות מפתח מהדברים שיעלו התלמידים, שילוו אותנו בהאזנה חוזרת לשיר.
נבקש מהתלמידים לחשוב:
נסכם:
הגעגוע והדאגה לשלום ציון עברו מדור לדור בין כל קהילות ישראל. באתיופיה, הכמיהה הזאת זכתה למועד ייחודי, שמוקדש לה, ובו כל בני הקהילה מקדשים ומטהרים את עצמם, ומתפללים בציפיה לשוב לציון.
בשיר, הרצון לעוף אל ירושלים כמו הציפור, והידיעה שהדבר בלתי אפשרי, מקבלים ביטוי חריף מאד.
נשאל את התלמידים: אתם יכולים להזדהות עם ההרגשה הזאת?
האם הרגשתם פעם שיש מקום, או אדם, או זמן, שהייתם רוצים מאד להגיע אליו ואתם לא יכולים?
חג הסיגד הוא חג שהביאו עמם בני הקהילה האתיופית, והיום הוא חג רשמי במדינת ישראל וכלול בלוח המועדים.
אנשי "ביתא שראל" , שזהו שם נוסף לקהילת היהודים האתיופים, הקדישו את החג לכמיהה ולגעגועים לציון ולבית המקדש. יש לחג עוד פנים, ומשמעויות, אבל הגעגוע הוא חלק יסודי ומהותי בו, ועליו אנחנו מבקשים להתעכב.
במידה וחדר המחשבים נגיש לתלמידים, או הספרייה הבית ספרית פתוחה ועשויה לספק את המידע הנחוץ, נשלח את התלמידים לחפש בעצמם את התשובות לשלוש השאלות הבאות:
1. איך חגגו יהודי אתיופיה את החג בעודם באתיופיה?
2. מה הקשר בין געגועים לציון ובין החג, ואיך הם מתבטאים במנהגי היום?
3. איך החג נחגג היום בישראל? האם הוא השתנה מהאופן שבו נחגג באתיופיה?
(במידה ולא, נצלם לתלמידים מידע מכמה וכמה אתרים נבחרים, ונזמין אותם לדלות מתוכם את התשובות הנכונות. הרחבה נוספת על מנהגי החג, ניתן למצוא כאן, מתוך האתר של מט"ח, וכאן).
נאסוף את התשובות שהביאו איתם התלמידים. נסכם את הדברים, ונמנה יחד את המנהגים השונים שפגשו בלמידה על החג, ואת משמעויותיהם. (צום, היטהרות, ספירה מיום כיפור עד הסיגד, בגדים לבנים, עליה על הר גבוה).
כשאלת העמקה ומחשבה נוכל לשאול:
מעבר לשינויים קלים שהתרחשו עם השיבה לארץ, החג נשאר דומה מאד למקור, ולאופן שבו הוא נחוג באתיופיה.
על מה הדבר הזה מעיד, לדעתכם?
נבקש מהתלמידים להיזכר בתחושת הגעגוע בה עסקנו בתחילת השיעור, ולבדוק, בינם ובין עצמם, האם ביחס לירושלים הם מרגישים משהו מהגעגוע הזה?
מה אפשר ללמוד מקיומו של חג הסיגד בהקשר הזה?
האם היו רוצים לחגוג אותו בעצמם?
נחלק לתלמידים דפים מרובעים , ונבקש מהם לכתוב את, ועוד משפט קצר שהיו רוצים לברך בו את ירושלים, או לשאול אותה משהו, או לבקש, לו היה ניתן.
כעת נצפה בסרטון ההדגמה "איך לקפל ציפור אוריגמי":
נעקוב בתשומת לב אחר השלבים, ונקפל את הדף המרובע עליו כתבנו בהתאם למודגם בסרטון.
במידה ותרצו לפשט את העניין, אפשר בהחלט להסתפק בהכנת מטוס מנייר, אבל אז חשוב לחלק דווקא נייר מלבני.
כשנסיים את המלאכה, נזמין את התלמידים לשמור את הציפורים/מטוסים שהכינו, וביום החג, בכ"ט בחשוון, שכולו מוקדש לערגה וגעגועים, ימצאו מקום גבוה כלשהו לעלות אליו (קומה גבוהה בבניין, גבעה בישוב, גג בית הספר) , יטיסו אותם משם הרחק (ככל שתשא אותם הרוח), ויצטרפו כך, בדרך אחרת, למהות החג הנפלא הזה.
שיתוף
הדפסה
ייצוא