הערה למורה:
נר וגפרורים, דפים לבנים וצבעים.
לב השיעור:
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים: "נשמה"?
מה אנחנו מרגישים כשאנו משוחחים על הנשמה?
נשב במעגל ונאזין לניגון "שימו לב אל הנשמה" (אפשר רק לבית הראשון ואפשר פעמיים).
נשב בדממה במעגל. נדליק נר במרכז המעגל ונכבה את האור.
נבקש מהילדים:
בואו נעצום עיניים, נניח יד ימין על הלב ונרגיש את פעימות ליבנו.
ניקח נשימה עמוקה, ועוד נשימה ועוד נשימה.
נדמיין שאנחנו מגלים כיצד נראית הנשמה שה' נתן בנו, כל אחד ואחת לפי דמיונו.
בואו נראה מה עולה בדמיון שלנו, ננשום עם נשימה עמוקה, ונפקח את העיניים.
בשלב זה נדליק את האור.
לפני השינה/ צביה מוגרנשטרן
כשהייתי ילדה לפעמים היה לי קשה להרדם בלילה. לפעמים דוקא כשהלכתי לישון , ודוקא שהרגשתי שהגוף כבד ועייף, דוקא אז היו עולות לי מחשבות ורעיונות לכל מיני דברים שהתחשק לי לעשות.
אבא או אמא שלי שהיו עוזרים לי להתארגן לשינה, היו אומרים :"נו די כבר הגיע הזמן לישון , מחר בע"ה אפשר לעשות מה שתרצי".
אני לא יודעת למה הרעיונות והמחשבות והשאלות באו דוקא לפני שנרדמתי... זה קורה גם לכם?
בכל לילה מחדש, אבא או אמא היו יושבים על שפת המיטה, אחרי שכבר כיסו אותי, אחרי שכבר סיפרו לי סיפור, אחרי שכבר אמרו איתי "קריאת שמע שעל המיטה". הם היו נותנים לי נשיקה ומברכים "ליל מנוחה" ומתכוונים לצאת מחדרי, אבל אני תמיד ביקשתי שישארו עוד קצת, כי רציתי לשאול רק עוד משהו קטן. קטנטן...
באמת רציתי שישארו כי לא אהבתי להשאר לבדי בחושך.
זה לא שפחדתי מחושך, בעצם אולי קצת כן, פשוט אהבתי שנשארו איתי עד שנרדמתי.
אני זוכרת פעם אחת שעשיתי להורים הפתעה, בלי שאמרו לי לבשתי פיג'מה, בלי שאמרו לי ציחצחתי שיניים ובלי שאמרו לי נכנסתי לבדי למיטה .
אמא כל כך התרגשה שהתיישבה על המיטה והקריאה לי סיפור , ואבא נכנס ואמר שמגיע לי עוד סיפור והוא החל לספר, זה היה סיפור על ילד שרצה לטוס לחלל.
אני זוכרת ששאלתי: "אבא מי שטס לחלל רואה את ה'?".
אבא צחק ואמר "את יודעת מתוקה שאחנו בני האדם לא יכולים לראות את ה' ממש, אין לו גוף, אנחנו רואים את הדברים שה' ברא , ואת הדברים שה' מפעיל ומחייה".
"מה הוא מתחבא?" שאלתי
"אולי", ענה אבא, "אנחנו משתדלים לגלות את ה' בכל דבר שאנחנו רואים, ומרגישים. ה' מסתתר גם בתוכיו"
"איפה בדיוק הוא נמצא אצלי?", שאלתי .
"ומה, אם אני אעשה ניתוח ואפתח את הגוף שלי אני אראה אותו?".
"לא , אמר אבא. "אמרתי לך לא רואים את ה' הוא ברא אותנו והוא מחייה אותנו".
אבא המשיך: "נכון אנחנו יכולים לבנות בובות?".
"כן" עניתי, אני בניתי בובת שלג.
"מה ההבדל בין בובת הפליימוביל שלך שאת אוהבת לבינך?" שאל אבא.
"היא קטנה ואני גדולה, היא עם ידיים ישרות ורגליים ישרות ולא מקפלת כמוני, והשיער שלה הוא גוש"- עניתי.
"נכון מאוד, ומה עוד?".
"היא לא מדברת".
"אין לה נשמה כמו שלך יש" ענה אבא. "הנשמה נותנת לנו את החיים, את האפשרות לנוע , לגדול, לדבר , לחשוב".
"אבא" שאלתי, " מה זה בדיוק נשמה? אני מכירה את המילה מהתפילה אבל באמת רציתי לשאול מזה?
-"נשמה מתוקה שלי , זה חלק מה' ממש , שניתן בתוכנו. חלק טהור, שתמיד תמיד נשאר טהור שכולו רק טוב והוא זה שמחייה אותנו".
-"מתי קיבלנו אותה?"
"קיבלנו אותה מה' כשנולדנו".
"ובזכותה אנחנו חיים?"
"כן".
"ואיך היא נראית?" לא יכולתי שלא לשאול אפילו שידעתי שאין לזה תשובה.
-"איך את מדמיינת אותה?".
-"כמו יהלום נוצץ, או בעצם כמו בלון מזהב טהור".
-"נשמה מהממת שלי, יש לך דמיון כל כך מקסים, בלון מזהב טהור נשמע לי נהדר... אני לפעמים מדמיין אותה כמו צבעי הקשת ולפעמים כמו חוט דק דק בצבע כסף".
-"וואו אבא זה יפה, הלואי שבאמת יכולנו לראות אותה".
אבא חייך אליי, כמה שמחתי שהשיחה היתה ארוכה ואבא בכלל לא מיהר.
"אבא המשיך: "זה נכון שאי אפשר באמת לדעת איך הנשמה נראית כי היא חלק מה', אבל את יודעת מה כן אפשר?
אפשר להרגיש אותה" "איך?" לחשתי.
"למשל עכשיו כשאנחנו משוחחים כך בנחת אני מרגיש בליבי כל כך הרבה אהבה אליך , וככה אני מרגיש שה' פה איתנו".
"וזאת הנשמה?" שאלתי.
"כשמרגישים את הנשמה יודעים את זה. וזה נפלא. כשמרגישים אותה הנשמה מובילה אותנו לעשות רק טוב כי היא כולה טוב וטוהר".
שמחתי וחיכיתי להרגיש מתישהו בקרוב את הנשמה שלי, אבל פתאום גם הרגשתי איך השינה נכנסת לי לעינים, בבת אחת. אבא סידר את השמיכה שכיסתה אותי, ושאל אם אפשר כבר לומר "קריאת שמע שעל המיטה".
הנהנתי. שמחתי שאני הולכת לישון , והנשמה שלי תישן איתי , והחלק הזה שיש בי מה' ישמור עלי כל הלילה , ישמור חזק חזק.
אני לא זוכרת מה חלמתי באותו לילה , אבל זוכרת שכשהתעוררתי ואמא עמדה על ידי ואמרה בקול כמו בכל בוקר :"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרתי בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".
– הרגשתי בלב נצנוץ מיוחד.
ידעתי שיהיה לי היום יום נפלא".
נשוחח עם הילדים על הסיפור:
- האם היה לכם מעניין? מה היה מעניין?
- גם לכם לפעמים קשה להרדם (אולי לפעמים עולים רעיונות כשרוצים ללכת לישון)?
- מדוע לדעתכם ה' עשה שלא נדע כיצד הוא נראה? וכיצד הנשמה נראית?
- מדוע לדעתכם הילדה בסיפור ואבא שלה דמיינו את הנשמה כמו משהו בצבע זהב, כסף, נוצץ?
- האם היה לנו זמן בו הרגשנו חזק את הנשמה שבתוכינו?
- האם פעם היינו במקום בו הרגשנו חזק את הנשמה שלנו?
- מדוע אנו אומרים בבוקר "מודה אני"?
משחק הגייה:
נהגה את המילה "נשמה", ונעשה זאת פעמים רבות כשהמורה מובילה ונותנת הדרכות: הגייה איטית, מהירה, בחזקה, ברכות, בחמלה, וכד'.
- מה מצאנו שנעים, ומתאים להגייה?
- מה מצאנו שהתעורר בנו בזמן ההגייה?
- האם יש קשר בין המילה נשמה למילה נשימה?
אם יש זמן ניתן לתת פעילות שכל תלמיד/ה יכינו ציור בו כתובה המילה 'נשמה' והיא צבוע ומקושטת בצבעים העולים ברוחם כמתאימים לה.
בזמן היצירה כדאי להשמיע ברקע שוב את הפיוט "שימו לב אל הנשמה" ושירי התעוררות אחרים.
נתבונן בציורי הילדים ודרכם נאסוף במילים את כל מה שהיה לנו במהלך השיעור.
הרחבות ונספחים
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף
הדפסה
ייצוא