פרשת שקלים

הערות למורה ביחס לתוכן ההלכות:

• זמן הנתינה: האמור בסעיף א' ביחס למנהגי זמן הנתינה – סמוך לקריאת המגילה - סותר את האמור בסעיף ד' – לפני שבת זכור. הדבר נעוץ במקורות השונים של ההלכות: מקור סעיף ד' הוא מסכת סופרים פרק כ"א, שם מתואר המנהג הקדום, ואילו מקור האמור בסעיף א' הוא דברי הפוסקים המאוחרים שהביאו את המנהג למעשה בדורות המאוחרים.
• גיל הנתינה: בסעיף ג' מובאים שני מנהגים ביחס לגיל שממנו ואילך נותנים – עשרים ושלש עשרה. המנהג הראשון מבוסס על המשמעות הפשוטה של פרשת שקלים, שבה נאמר 'מבן עשרים שנה ומעלה'; טעם השיטה השניה הוא דברי חז"ל שמלבד התרומה לצורך המיפקד שניתנה לעשיית המשכן, והיא היתה מגיל 20 - הייתה תרומה נוספת לצורך קרבנות הציבור, שהייתה מגיל 13. להרחבה ניתן לעיין בפירוש הרמב"ן לספר שמות ל, יב.

פתיחה 

נפתח את השיעור בסיפור שנועד להמחיש את הרעיון המרכזי שבשיעור (ניתן ורצוי כמובן לפתח אותו כיד הדמיון הטובה על המורה, תוך שמירה על הגרעין הבסיסי). נדמיין לעצמנו קבוצת אחים שאביהם הציב בפניהם לפני מותו חזון משפחתי, להקים מפעל המספק ארוחות למשפחות נזקקות. האחים כולם היו בעלי משפחות משלהם, ונקבע שביום שלישי בשעה 8 בבוקר הם יפגשו ויתכננו את שלבי הביצוע ומהו תפקידו של כל אחד: מציאת מבנה מתאים, גיוס מתנדבים, איתור הנזקקים וחלוקת המזון, וכו'. אולם לאחר שכולם הגיעו, התברר שהראשון טרוד בתכנון החופשה השנתית, השני בעבודה, השלישי בענייני בריאותו והרביעי פשוט עייף מידי.

נשאל את התלמידים:

• איך אפשר לעורר את המשפחה, ולהזכיר לה את החזון המקורי?

נכתוב את הרעיונות על הלוח, ונודיע לתלמידים שנחזור לכך בהמשך.

לימוד

נבקש מהתלמידים שיציעו כמה שיותר מילות שאלה שהם מכירים, ונכתוב אותן על הלוח.

נהגו ישראל לתת בחודש אדר 'זכר למחצית השקל'. לפני שנלמד את הלכות המנהג, נשאל:

• אלו שאלות המתחילות במילות השאלה הכתובות בלוח ניתן לשאול על מנהג זה? (למשל: מתי נותנים? כמה נותנים? למה נותנים? איך נותנים? למי נותנים?) נכתוב את השאלות על הלוח.

כעת נקרא את חמשת הסעיפים העוסקים בנתינת מחצית השקל. כל תלמיד יקרא בקול סעיף אחד, ויאמר על איזו שאלה סעיף זה עונה (סעיף א – מתי, סעיף ב – כמה, סעיף ג – מי, סעיף ד – מתי ואיך). נכתוב על הלוח, ליד שאלה זו, את אות הסעיף.

במהלך קריאת כל סעיף ניתן לשלב הסברים הנוגעים אליו. שאלות לדוגמא שניתן להתייחס אליהן:

• לסעיף א' – מדוע דווקא מחצית ולא שקל שלם?
• לסעיף ב' – מהו שווי מחצית השקל כיום?
• לסעיף ג' – מהם טעמי שתי השיטות ביחס לגיל הנתינה?

כמו כן, חשוב להדגיש את ההבחנה בין המצווה מהתורה לתת מחצית השקל לבית המקדש בזמן שבית המקדש קיים, לבין המנהג לתת זכר למחצית השקל כיום, למוסדות תורה וצדקה.

נשים לב: האם יש שאלות שנותרו פתוחות? יש להניח שבין השאלות עלתה השאלה 'למה נותנים'. למנהג הנתינה כיום מובא טעם – זכר למחצית השקל, אך עדיין לא ענינו על השאלה מהו טעמה של מצוות הנתינה המקורית, למקדש?

כדי להבין זאת, נפתח את פרשת שקלים (שמות ל יא-טז) – שכפי שלמדנו בסעיף ה', היא נקראת בסמוך לזמן קיום מנהג הנתינה:

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:

נקרא את הפרשה בכלליות, וניווכח שנתינת מחצית השקל מונעת מגפה מישראל בשעת פקידתם  למניין. השאלה המתבקשת כעת היא מדוע פקידה למניין אמורה להביא למגפה, וכיצד נתינת מחצית השקל מונעת זאת?

הסבר הרש"ר הירש למצוות מחצית השקל (מעובד)

לכל אחד מאיתנו יש שם פרטי ושם משפחה. למה צריך את שניהם? כי כל אחד מאיתנו הוא גם אדם בפני עצמו, וגם חלק מהמשפחה, המהווה חלק מהזהות שלו.

כשם שכל אחד מאיתנו הוא חלק ממשפחה, כך הוא גם חלק מעם ישראל כולו. תפקידו של עם ישראל הוא להוסיף בעולם אור וטוב. כשמונים את עם ישראל, בודקים למעשה כמה 'חיילים' יש לעם ישראל, כמה שותפים יש למימוש המגמה שלו. אם כל אחד אומר 'אותי מעניינים רק החיים הפרטיים שלי, ולא איכפת לי מעם ישראל ומהמגמה שלו להיטיב לעולם' – יש צורך להזכיר לכל אחד מהעם שהוא לא רק אדם פרטי אלא חלק מהאומה, ושותף במגמותיה. כשאין ברירה, התזכורת עשויה להיות בדרך כואבת – מגפה; אך כמובן שהתורה מעדיפה את הדרך הטובה, וזוהי מצוות מחצית השקל. נתינת מחצית השקל מביעה את הרצון והמוכנות של כל אחד לתרום בפועל מעצמו למען כלל האומה ומגמתה.

כעת נחזור לסיפור מתחילת השיעור, על המשפחה שרצתה להקים מפעל חסד אך 'ברגע האמת' כל אחד התכנס בחייו הפרטיים, ונסביר את הנמשל (יסודו של הסבר זה מבוסס על פירוש הרש"ר הירש, המובא בהרחבות). להלן הצעה לאופן ההסבר.

הפנמה

נציע שתי אפשרויות:

אפשרות א- נבקש מהתלמידים לספר על דוגמאות שהם מכירים מהחברה הישראלית, או מסביבתם הקרובה, ובה אנשים פרטיים התנדבו ותרמו תרומה משמעותית למען הכלל. כמו כן התלמידים יוכלו לספר על אירועים בהם הם עצמם עמדו בפני הדילמה האם לחשוב רק על טובת עצמם או גם על טובת הזולת.

הדגש בפעילות זו אינו באירועי נתינה למען אדם פרטי, אלא באירועי נתינה למען עם ישראל בכללותו או למען הגשמת ערכיו. 

אפשרות ב- נציע לתלמידים לכתוב מכתב לאחים מהסיפור, שמטרתו לעורר אותם למען הגשמת החזון המשפחתי. במכתב הם יוכלו להשתמש גם ברעיונות שעלו בתחילת השיעור ונכתבו על הלוח.

סיכום

הזכרנו בשיעור שני מעגלי זהות: המעגל הפרטי והאומה (כמובן שישנם מעגלים חשובים נוספים). היכן באה לידי ביטוי בחיינו השייכות לשני מעגלי הזהות הללו? יש לשים לב שבגיל צעיר, התודעה הפרטית הינה מרכזית, וסביבה מתרכז הרוב הגדול של הפעילות. לכן ניתן למקד את השאלה למעגל הזהות של האומה – היכן מעגל זה בא לידי ביטוי.

הרחבה

הרעיון המרכזי שהובא בשיעור מבוסס על פירוש הרש"ר הירש לפרשה, ממנו ניתן לשלב בשיעור רעיונות נוספים. להלן ציטוט דבריו בשלמות:

לפקדיהם. "פקד" קרוב ל"בגד", והוא מורה על הלבשת דבר את "בגדי" תכונותיו, ומכאן גם העמדת דבר בתוך מערכת של תכונות, או בתוך מערכת תכונותיו, ונמצאת משמעותו של "פקד": לחשוב, להפקיד מישרה ביד אדם, לספור וכיוצא בזה, ועי' פי' בראשית כא, א. בכל ספירה ומיפקד מוסדרים הנפקדים בכלל מושג אחד משותף, וכל נפקד נחשב ונערך כאחד מנושאי המושג הזה. "פקודי בני ישראל" הם כל אלה הנחשבים כ"בני ישראל", ושבהם מתגלם המושג "בני ישראל" התגלמות ממשית. בו ברגע שאדם בא בכלל מניין "פקודי בני ישראל", הרי שהוא לומד להעריך את עצמו כ"בן ישראל", ודבר זה מעורר בליבו את תודעת ערך עצמו, והוא רואה את עצמו כהתגלמות מושג אומתו שלו. באותו רגע הוא נקרא ללמוד לקח רב משמעות: לא על - ידי הוויית עצמו גרידא, ולא על - ידי יישותו לעצמו, יש ערך ומשמעות ל"נפשו" ולאישיותו; הוא איננו נעשה חלק בלתי - מבוטל של האומה על - ידי עצם קיומו והנאת חייו, אף איננו זכאי לקיומו עקב עצם עובדת הווייתו. רק מי שנותן ותורם - עולה למניין, רק מי שנותן ותורם קונה זכות להמשך קיומו, ורק מי שתורם כמצווה עליו זוכה למעמד בקרב הבריות, שה' העניק להם את כתר ההווייה, וזוכה למעמד בקרב כלל ציבור האומה. רק מי שתורם את תרומתו זכאי להימנות במספר בני ישראל. בשעה שהוא בא להימנות בלא שתרם את תרומתו, ותובע זכות קיום לעצמו ללא תרומה, - בו ברגע הוא מקפח את זכותו לקיום. ברם, איה האדם שיצא ידי חובתו במתן תרומתו במידה כה מלאה, עד שיוכל לתבוע לעצמו את הזכות המלאה למלוא קיומו - אפילו שעה אחת? איה האיש, שחסרונותיו לא יטפחו על פניו בשעת עלייתו למניין, ולא יהיה זקוק לכפרה באותה שעה? איה האיש, שיתיימר לעלות למניין - ללא כפרה!

(יג) זה יתנו. לפיכך: לא עם הסכום הממשי של התרומות שתרם למעשה, אלא עם הביטוי הסמלי של תודעת התחייבותו לתרום - יקרב אדם אל ה', שעה שעליו להיות עבר על - הפקדים, דהיינו שעה שעליו "לעבור" מתוך החוג של אלה שאינם עולים למניין - אל חוג המנויים. אין אצילות גבוהה יותר, אף אין תודעה של אושר עילאי יותר, מלהימנות על "פקודי ה'", דהיינו להיות בין אלה שה' מונה וסופר אותם למען שמו. הללו נימנים על צבאות ה' ועולים לזכרון לפניו - אפילו לשעה קלה של חיים חולפים, ואפילו מעמד חייהם שפל וצנוע. רק מי שנודר בליבו שיעשה את מלוא חובתו, יעבור מתוך המון הבריות נטולי החשיבות ורודפי טובת עצמם - אל תוך חוג האצילים העולים למניין לפני ה', ורק הוא יהיה מאושר בידיעה, שחלקו עם אלה שה' מונה וסופר אותם.

והביטוי הסמלי, שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא - מחצית השקל. תרומתו של היחיד - אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות - מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד - לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה שווה. אכן אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו: "לא עליך המלאכה לגמור". אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם: בשקל הקדש - עשרים גרה השקל, ותרומת היחיד - עשר גרה, הווה אומר, תרומתו כשלעצמה, מבחינה סובייקטיבית, תהא דבר שלם ומעוגל. תרומתו תהא הדבר השלם אשר בכוחו לעשות, ועליו לשקול אותו במאזני מצפונו. פעולתו היא רק מקצת, מעט מזעיר, ביחס לדבר השלם שיש לעשותו, אך מכל מקום חובתו היא שלא לחסוך כל מאמץ, כל כשרון וכל הון כדי לקדם את עשיית הדבר השלם ואת אושרו של הכלל: אף - על - פי ש"לא עליך המלאכה לגמור", מכל מקום - "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות ב, כא). מחצית - השקל שלו תהא עשר גרה בשקל הקודש.

העשיר לא - ירבה והדל לא ימעיט: דווקא בשוויון זה מתבטאת התכונה הסימבולית של תרומת מחצית - השקל הקבועה. אם כל אחד ואחד, כעשיר כעני, עושה את שלו בשלמות, הרי שלפני ה' ולפני מקדשו אין משקל המאות והאלפים של כספי העשירים גדול יותר ממשקל הפרוטות של העניים, ודין אחד לפרוטות העניים ולמאות ולאלפים של העשירים. העשיר אינו יכול לתת יותר, והעני אינו צריך לתת יותר ממחצית השקל. ה' ומקדשו אינם מודדים את שיעור הגודל המוחלט של התרומה, אלא את שיעור הגודל היחסי, וערך התרומה הוא ביחס לרכושו וליכולתו של התורם. כל מי שנותן במלוא כוחו, לפי מידת יכולתו ומאודו, למען עבודת ה' ומקדשו, הוא נותן את "מחצית - השקל" שלו כ"מתן סמלי" על מזבח ה'.