דָּוִד וְהַצִּרְעָה וְהַעַכָּבִישׁ

הישגים לשוניים:

בשיעור נתמודד עם הבנת תוכנה ועלילתה של אגדה, בעזרת סקירת וביאור המלים הקשות המשובצות בה (התלמידים יעזרו במילון בפיענוח המילים) ועל ידי עיבודה ותרגומה לשפה יומיומית (במהלך השיעור התלמידים יתבקשו לשכתב את הסיפור בצורה מומחזת ופשוטה יותר). מטרות אלה עומדות בהלימה להישגים 6, 5, בכך שהן מזמנות התמודדות עם טקסטים ברובד הלשוני כמו גם ברובד הערכי, החברתי והאמוני שבהם.

נתמודד עם כתיבת תוכן חדש, ונבקש להמחיש באמצעותו את הערכים ואת ההיגיון הפנימי שפגשנו ועמדנו על טיבם במהלך השיעור (במשימת הכתיבה האישית שבשלב ההפנמה) בכך יש הלימה להישג מס' 2 ו3.

פתיחה

נכנס לכתה, די רוטנים ומצוברחים. נספר לתלמידים שלא הצלחנו להירדם כל הלילה, בגלל שיתוש זמזם לנו באוזן כל הזמן. ואז, כשכבר נרדמנו, הוא הגדיל לעשות, ועקץ אותנו! שתי עקיצות קטנות ברגל, ואחת בכתף. נמשיך לרטון עוד ועוד ואז נסכם: היתושים האלה. בשביל מה הם נבראו בכלל.

אחרי הפתיחה הזו (שכמובן, כדאי לבצע אותה באופן קליל ונעים) נעצור ונשאל בנימה רצינית:

• עכשיו באמת. אולי יש למישהו רעיון למה בראו יתושים בכלל?
• יכול להיות שיש יצורים שנבראו סתם ככה?

נקשיב בקשב רב לתשובות התלמידים, ובתום הדיון ונזמין אותם להקשיב לסיפור, שמתאר את ההתלבטות הזאת בדיוק.

מפגש ראשוני עם הטקסט

נחלק לתלמידים את הסיפור. נזמין אותם להתחלק לחברותות, ולשבת מול מילון.

במהלך קריאה הראשונית בסיפור עליהם לסמן את כל המלים הקשות, ולאתר את משמעותם במילון.  (הישג 5).

וַיְהִי הַיּוֹם עוֹד וְדָוִד יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ, וַיַּרְא צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ, וַיֹאמַר:

"אֱלֹהִים, לָמָּה בָּרָאתָ אֶת-אֵלֶּה לַשָּׁוְא? הַצִּרְעָה הַשְׁחֵת תַּשְׁחִית אֶת-הַדְּבַשׁ וְעָשׂה לֹא תַעֲשֶׂנּוּ; וְהַעַכָּבִישׁ אָרֹג יֶאֱרֹג כָּל-הַשָּׁנָה וְקוּרָיו לֹא יִהְיוּ לְבָגֶד.  מַה-בֶּצַע וּמַה-חֵפֶץ בָּאֵלֶּה?"

וְהִנֵּה קוֹל אֱלֹהִים בְּאָזְנָיו:

"דָּוִד הֲתָבוּז לִיצִירֵי כַֹפָּי? יָבֹא יוֹם וּמָצָאתָ בָּהֶם תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בָרָאתִי דָבָר לַשָּׁוְא."

וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים וְדָוִד בָּרַח מִפְּנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, כִּי בִּקֵּש שָׁאוּל אֶת-נַפְשׁוֹ, וַיִּתְחַבֵּא דָוִד בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר.  וַיְמַן לוֹ  אֱלֹהִים עַכָּבִישׁ, וַיֶאֱרֹג אֶת-מַסַּכְתוֹ עַל פִּי הַמְּעָרָה וַיִּסְגְּרֶנָּה.  וַיַּעֲבֹר שָׁם שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו, וַיֹּאמֶר הָאֶחָד: הָבָה נָבֹאָה  אֶל הַמְּעָרָה וּנְרַגְּלֶנָּה, אוּלַי דָּוִד מִסְתַּתֵּר שָׁם.  וַיַּעַן הַשֵּנִי: רְאֵה הַמַּסֶּכֶת הַשְּׁלֵמָה בְּפִי הַמְּעָרָה, וְלוּא בָא אִישׁ שָׁמָּה כִּי עַתָּה נִקְרְעוּ קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ לִקְרָעִים.  אֵין זֹאת כִּי רֵיקָה הִיא.

וַיָּסוּרוּ הָאֲנָשִׁים מִשָּׁם וְאֶל הַמְּעָרָה לֹא בָאוּ.  וְדָוִד שָׁכַב בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה וַיִּשְׁמַע אֶת-כָּל-דִּבְרֵיהֶם.  וַיְהִי כִּי הִרְחִיקוּ רוֹדְפָיו, וַיֵּצֵא מִמַּחְבֹאוֹ, וַיַּרְא אֶת-הַתְּשׁוּעָה אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הָעַכָּבִישׁ, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר:

"בּרוּך בּוֹרְאֲךָ וּבָרוּךְ גַּם אַתָּה, הָעַכָּבִישׁ!"

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְשָׁאוּל עוֹדֶנוּ רוֹדֵף אֶת-דָּוִד.  וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי בָאוּ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה, וַיֵּדַע אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנוּ שָׁם, וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיִּמְצָא אֶת-שָׁאוּל שׁוֹכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ וְצַפַּחַת הַמַּיִם מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְאַבְנֵר וְהָעָם שׁוֹכְבִים סְבִיבוֹתָיו.  וַיִּגַּשׁ דָּוִד בַלָּאט, וַיַרְא וְהִנֵּה רַגְלֵי  אַבְנֵר זְקוּפוֹת בִּשְׁנָתוֹ כִּשְׁנֵי עַמּוּדִים, כִּי אִישׁ קוֹמָה הוּא, וַיַעֲבֹר תַּחְתֵּיהֶן, כַּעֲבֹר אִישׁ בֵּין הַמְּזוּזוֹת בַּשּׁעַר, וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וַיִּקַּח אֶת-הַחֲנִית וְאֶת-צַפַּחַת הַמַּיִם מֵעִם מְרַאֲשׁוֹתֵי שָׁאוּל, וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ, כִּי כֻּלָּם יְשֵׁנִים וְתַרְדֵּמַת אֱלֹהִים נָפְלָה עֲלֵיהֶם.  וַיָּשָׁב לָצֵאת – וְהִנֵּה מָתַח אַבְנֵר אֶת-רַגְלָיו וַיְּכַס עַל דָּוִד, וַתִּכְבַּדְנָה עָלָיו כִּשְׁתֵי קוֹרוֹת, עוֹד מְעַט וְהִתְמָעֵךְ.  וַיֵּרַע לְדָוִד וַיִּקְרָא לֵאלֹהִים מִן הַמֵּצַר, וַתָּבֹא צִרְעָה וַתִּשְׁלַח עֻקְצָהּ בִּבְשַׂר רֶגֶל אַבְנֵר, וַיָּשָׁב וַיִּזְקֹף אֶת-רַגְלָיו, וַדָּוִד יָצָא בְשָׁלוֹם.  אָז יָדַע  דָּוִד כִּי אֵין דָּבָר לָרִיק בְּמַעֲשֵׂי  אֱלֹהִים, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יְהִי הַעַכָּבִישׁ מַלְאָכוֹ וְהַצִּרְעָה עוֹשַׂת דְּבָרוֹ.

בתום הקריאה, נאסוף מהתלמידים את אוצר המלים שיצרו בחברותות, ונרשום את רשימת ההגדרות על הלוח.

התבוננות והעמקה

כעת נקרא שוב את הסיפור. את הפתיחה נקרא יחד ונוודא הבנה כללית ביחס לשאלה סביבה בנוי המדרש. נקרא ונשאל שאלות הבנה והעמקה (הישג 5 ו6):

 וַיְהִי הַיּוֹם עוֹד וְדָוִד יוֹשֵׁב בְּגַנּוֹ, וַיַּרְא צִרְעָה אוֹכֶלֶת עַכָּבִישׁ, וַיֹאמַר:

"אֱלֹהִים, לָמָּה בָּרָאתָ אֶת-אֵלֶּה לַשָּׁוְא? הַצִּרְעָה הַשְׁחֵת תַּשְׁחִית אֶת-הַדְּבַשׁ וְעָשׂה לֹא תַעֲשֶׂנּוּ; וְהַעַכָּבִישׁ אָרֹג יֶאֱרֹג כָּל-הַשָּׁנָה וְקוּרָיו לֹא יִהְיוּ לְבָגֶד.  מַה-בֶּצַע וּמַה-חֵפֶץ בָּאֵלֶּה?"

נעצור ונשאל:

• מה שואל דוד את ה', להבנתכם?
• מה מפריע לו בצרעה, ומה בעכביש?

וְהִנֵּה קוֹל אֱלֹהִים בְּאָזְנָיו:

"דָּוִד הֲתָבוּז לִיצִירֵי כַֹפָּי? יָבֹא יוֹם וּמָצָאתָ בָּהֶם תְּשׁוּעָה גְּדוֹלָה וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בָרָאתִי דָבָר לַשָּׁוְא."

• מה משיב לו הקב"ה?
• מה מפריע לו בשאלתו של דוד?

כעת נחלק את הכתה לקבוצות של ארבעה תלמידים. חלק מהקבוצות יתבקשו להתמקד בסיפור העכביש, והחלק השני יתבקש להתמקד בסיפור הצרעה. בקבוצות, הם יתבקשו לקרא שנית את החלק הרלוונטי לחיה שקבלו, ואחרי הקריאה, לעבד את הסיפור לשיחה מומחזת. (בשלב זה לא לבצע, אלא רק לכתוב אותו באופן פשוט יותר, כהצגה).

במגבלות הזמן, כדאי לבקש לפחות משתי קבוצות מתנדבות (אחת שעסקה בעכביש, ואחת שעסקה בצרעה) להציג את הסצנות שהמחיזו. אם ישנן עוד קבוצות מעוניינות, ניתן לשקול להקדיש להצגות זמן בשיעור נפרד.

בתום המשימה נשאל את התלמידים:

• מה אתם חושבים על שני הדברים שקרו לדוד בעקבות דבריו?
• איזו תשובה הם נותנים לו על שאלתו?
• האם אתם מרוצים מהתשובה הזאת?
• מדוע?

שאלת הבנה מעמיקה, לסיכום שלב הלמידה הנוכחי:

• האם אתם מרגישים שהסיפור מבקש ללמד אותנו משהו על הצרעה והעכביש בלבד, או שיש לו אמירה כללית יותר לומר?
• אם אתם חשים שיש כאן אמירה כללית יותר, מהי? והאם אתם מסכימים איתה?

נמקד את הדברים שנאמרו ונאמר כי כדרכם של סיפורים רבים, הדברים המובאים בו מבקשים ללמד אותנו משהו מהותי יותר על העולם שלנו, ולא רק על הפרטים בסיפור. זאת אומרת, כשהסיפור מספר לנו דרך הגילוי שדוד מגלה- שגם לצרעה ולעכביש יש תפקיד ומהות חשובים, אנחנו בעצם צריכים להחיל את ההבנה הזאת על כל פרט אחר בעולם,  או לפחות להתבונן בו דרך השאלה: איזה תפקיד הועיד לו הקב"ה כשברא אותו?

להפנמה

כעת נזכיר לתלמידים את עניין היתוש מתחילת השיעור. נזמין אותם לשבת ולחבר סיפור, ובו (כמו במדרש שלנו) נלמד על תפקידו הסמוי של היתוש בעולמנו (הישג 2 ו3). נזמין אותם להיות יצירתיים ככל שיכולו, ולדמיין גם מקרים מופרכים מאד בהם יתוש יכול להיות לעזר. נדגיש כי כמו באגדה שלמדנו, גם הסיפורים צריכים להיות בעלי חוקיות פנימית עקבית, כלומר:  הפתרון שאמצעותו התלמידים יפתרו את השאלה :"מדוע יש יתושים בעולם"  אמור להיות מבוסס על תכונה "יתושית" אמיתית, המצדיקה את היות היתושים בעולם, ומצביעה במובהק על האמירה שאנו מבקשים לזהות בעולם, לפיה  אין אף בריה שנבראת ללא הצדקה, ממש כפי שמלמדת אותנו האגדה.

בתום הכתיבה, נשמע סיפורים מתלמידים שונים, ונבליט בכל סיפור את הפתרון.. נשבח את התלמידים על פתרונותיהם המיוחדים. (ניתן אפילו לסכם בנימה אישית, שיש בזה קצת נחמה על ליל היתושים המעצבן שחווינו.)

סגירה שהיא פתיחה

נסכם ונאמר לתלמידים שלפי ר' נחמן, בדברים שנקרא יחד עכשיו, העובדה שכתבו עכשיו את סיפוריהם על היתוש מעידה על כך שהם צדיקים אמיתיים.. (לשיקול המורה, המקור המובא כאן מובא בהרחבה יחסית, ואפשר לקצר אותו, לפי שיקולי זמן, הבנה וקשב זמינים). נקרא :

"כִּי יֵשׁ בְּכָל דָּבָר רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵן בִּכְלַל הַבְּרִיאָה דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לִבְרא אֶת הָעוֹלָם בִּכְלָל וְכֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה ְּכָל דָּבָר וְדָבָר בִּפְרָט, יֵשׁ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דְּהַיְנוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה שֶׁזֶּה הַדָּבָר יִהְיֶה כָּךְ בַּתְּמוּנָה הַזּאת וּבַכּחַ הַזֶּה וּבַטֶּבַע הַזּאת וְדָבָר אַחֵר יֵשׁ לוֹ תְּמוּנָה אַחֶרֶת וְכחַ אַחֵר וְטֶבַע וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת וְהַצַּדִּיק מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ תָּמִיד אַחַר אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת לְהַשִּׂיג וְלֵידַע רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר. כְּגוֹן: מִפְּנֵי מָה הָיָה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהָאֲרִי יִהְיֶה לוֹ כּחַ וּגְבוּרָה כָּזוֹ וּבְזוֹ הַתְּמוּנָה וּבְזאת הַטֶּבַע וְהַהַנְהָגָה שֶׁיֵּשׁ לָאֲרִי , וּלְהֵפֶךְ, יִתּוּשׁ קָטָן הוּא חַלַּשׁ כּחַ מְאד וְיֵשׁ לוֹ טֶבַע וּתְמוּנָה וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת וְכֵן בִּפְרָטֵי פְרָטִיּוּת, וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּעוֹלָם דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר שֶׁבְּכֻלָּם יֵשׁ שִׁנּוּיִים רַבִּים לְאֵין מִסְפָּר. בֵּין כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְכֵן בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּעַצְמוֹ יֶשׁ בּוֹ שִׁנּוּיִים רַבִּים בִּפְרָטֵי פְרָטִיּוּת בֵּין כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בַּעֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת וּשְׁאָר פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה שֶׁבְּכֻלָּם יֵשׁ שִׁנּוּיִים רַבִּים מְאד... וְהַכּל הָיָה מֵחֲמַת רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁרָצָה שֶׁזֶּה יִהְיֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ וְהַצַּדִּיק מְחַפֵּשׂ תָּמִיד אַחַר אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת וּמַשִּׂיג וּמוֹצֵא אוֹתָם"   (ליקוטי מוהר"ן קמא, י"ז)

נסכם ונאמר כי אם כך, יש לנו תפקיד חשוב בעולם, להתבונן בו בצורה עמוקה ופתוחה, ולנסות לזהות בכל דבר את הכוונה של השי"ת העומדת מאחורי בריאתו. גם האגדה שלמדנו, גם הסיפורים שחיברו התלמידים וגם ר' נחמן, מעידים על כך שדבר לא נברא "סתם". כעת יש לנו משימה גדולה וסבוכה, אבל נפלאה, להתבונן לעומקם של דברים ולזהות את הכוונה שבהם. לא תמיד מצליחים, כמובן, אבל כפי שמלמד אותנו ר' נחמן,עצם  החיפוש אחריהן הוא מעשה של צדיק אמיתי.