פתיחה למורה- שיעור זה הינו שיעור ראשון מתוך שיעור כפול על הסיפור של רבקה אליצור 'שתי חברות ומשלוח מנות'.
מטרות:
מטרת שפה: גילוי משמעויות מפורשות בטקסט ע"י ניבוי השערה ואימות (שיעור ראשון), זיהוי רעיונות ומסרים מרכזיים ביצירה (שיעור שני).
מטרת תוכן: הזדהות עם הדמויות בסיפור, מודעות לשונה והתייחסות מכבדת אליו.
מטרה ערכית: עידוד ונתינה לחברים מאפשרת להפוך עצב של חבר לשמחה.
פתיחה והזמנה ללימוד
נקרין את התמונה על הלוח.
תחילה יש לפרט מה רואים בתמונה ואח"כ פרשנויות לתמונה.
- מה רואים בתמונה?
- מה מצב הרוח של הילד לדעתכם?
- אם היה ילד אחר בצד השני של הנדנדה, מצב הרוח של הילד היה משתנה?
דמיון מודרך קצר:
נבקש מהתלמידים לעצום את העיניים. דמיינו שאתם רואים את הילד הזה יושב בקצה גן השעשועים, והייתם מתקרבים אליו ומתיישבים בכסא שמולו. איך הוא היה מגיב לדעתכם? איך הייתם אתם מרגישים?
עבודה בזוגות:
המחיזו שיחה דמיונית בניכם לבין הילד היושב מולכם על הנדנה.
ניתן להציג מספר דוגמאות בכתה.
מפגש ראשוני עם המקור
נקרא את הסיפור בשלושה חלקים. בין כל חלק וחלק, התלמידים ישערו את המשך הסיפור.
חלק ראשון:
"על המדרגות שעל יד הבית ישבה ילדה קטנה ושמה מרים. שתי צמות שחורות היו לה ובהן סרטים אדומים.היא הביטה אל הרחוב בעיניים שחורות ויפות.
ברחוב הייתה שמחה גדולה.
היה חג פורים.
ילדים עברו ברחוב לבושים תלבושות פורים יפות.
הנה מלכה אסתר בשמלה לבנה וארוכה. כתר זהב לראשה.
הנה שוטר לבוש מדים שורק במשרוקית.
הנה סיני ולו צמה ארוכה.
והנה כושי בחצאית קש קצרה.
הילדים עוברים שמחים ועליזים, מראים זה לזה את התחפושות שלהם.
"תראו את המצנפת שלי, איזה גובה," אומר ילד ליצן.
"הביטו על הצבעים בשמשייה שלי," אומרת ילדה יפנית.
ומרים אין לה תחפושת.
ומרים אינה מכירה שום ילד ושום ילדה. מדוע?"
דיון:
למורה: תהליך ניבוי, השערה ואימות בטקסט הוא היסוד בתהליך לימוד הקריאה המשמעותית. תשובות "הניבוי" של התלמיד חייבות להיות מתאימות ומנומקות על בסיס הטקסט שנקרא.
- החלק מסתיים במילה 'מדוע', נסו לענות על שאלה זו.
- "ברחוב יש שמחה גדולה"- איך לדעתכם מרגישה מרים?
- מה לדעתכם יקרה עכשיו?
חלק שני:
"מרים חדשה בארץ. לפני שבוע באה עם אבא ואמא שלה באוניה. מארץ רחוקה באו. ימים רבים היו בדרך. והנה עכשיו היא כאן.
בית – יש לה.
מיטה לישון – יש לה.
שולחן לאכול עליו- יש לה.
מה אין לה?
אין לה חברה ואין לה חבר.
רק אבא ואמא ודי.
והנה עוברת ברחוב הדסה. הדסה גרה בבית ממול.
היא לובשת תלבושת פורים יפה.
הדסה רקדנית.יש לה חצאית אדומה, רחבה, גם החולצה שלה אדומה. לראשה זר פרחים ונעליה נעלי רקדנית אדומות..בידה של הדסה מגש גדול מכוסה מפית לבנה. אמא של הדסה שמה על המגש עוגה גדולה ויפה, תפוח,אגס, ובקבוק יין. הדסה הולכת אל סבתא להביא לה " משלוח מנות". עייפה הדסה קצת והניחה את המגש על גדר החצר של מרים. רצתה לנוח רגע. והנה ראתה את מרים יושבת על המדרגות, ומביטה ומביטה...
"למה את לא התחפשת?" אמרה הדסה אל מרים.
שתקה מרים. היא לא ידעה לדבר עברית. חדשה הייתה בארץ.
עולה חדשה.
"היום פורים", אמרה הדסה" את לא לוקחת 'משלוח מנות'?"
מרים הביטה בעיניה הגדולות ולא ענתה.
ראתה הדסה כי מרים אינה מבינה מה היא מדברת. הרימה הדסה את המפית מעל המגש והראתה עליו למרים בידה. קמה מרים ממקומה והתקרבה.
"אה! 'משלוח מנות'" אמרה מרים.רמזה לה הדסה בידיה ושאלה: את..לא..'משלוח מנות'..."
"שמה?.." והראתה בידה לרחוב. זאת אומרת: למה אינך לוקחת משלוח מנות למשהו? הבינה מרים. הרימה שתי ידיה , הרימה שתי גבות עיניה, כאילו אומרת: אין! אין לי למי להביא. אני לא מכירה איש.
ולא חייכה עוד.והייתה עצובה.
חזרה מרים וישבה על המדרגות והדסה לקחה את " משלוח המנות" והלכה.
מרים נכנסה וישבה בבית, כי הייתה עצובה. היא לא רצתה עוד לראות את השמחה ברחוב.למה לה לראות את השמחה והיא אינה שמחה? אין לה חבר, אין לה חברה..."
דיון:
הדסה עם התחפושת היפה ומשלוח המנות הלכה לסבתא שלה, ומרים נשארה לבדה.
- איך אתם חושבים שמרים מרגישה עכשיו?
- מה הייתם עושים במקומה?
חלק שלישי:
והנה דפיקה בדלת."
מי בא?
בפתח עמדה הדסה, בידה מגש גדול ועליו "משלוח מנות".
"שלום! פורים שמח!", אמרה הדסה.
" הבאתי לכם 'משלוח מנות'." העמידה הדסה את המגש על השולחן ורמזה בידיה על מרים, על אמא שלה ועל אבא שלה. כאילו אומרת: זה בשבילכם.
הצביעה מרים באצבעה על עצמה ובעיניה שאלה. כאילו אומרת: לי?
נענעה הדסה בחזקה בראשה: כן, כן, לך.
"פורים...'משלוח מנות'..." אמרה מרים בעברית וצחקה. היא דברה אל אבא ואמא שלה מהר-מהר. הראתה בידה על הדסה ועל "משלוח המנות" ושמחה וצחקה. שמחו גם אבא ואמא של מרים. אמרו " תודה ...תודה..." ולטפו את ראשה של הדסה.
מהרה אמא של מרים , לקחה מגש גם היא, שמה עליו עוגות, סוכריות,אגוזים ושקדים. כיסתה במפית לבנה ושמה ביד מרים.
לקחה מרים את המגש ורמזה להדסה, כאילו אומרת: זה בשבילכם.
הלכו מרים והדסה לביתה של הדסה. נתנה מרים את "משלוח המנות" לאמא של הדסה ואמרה:"שלום, שלום פורים – שלום." וצחקה.
ומאז היו מרים והדסה חברות.
טוב היה למרים. היה לה הכול.
בית לגור בו – היה לה.
שולחן לאכול עליו –היה לה.
מיטה לישון בה –היה לה.
ומה עוד היה לה?
הייתה לה חברה טובה לשחק ולשמוח איתה.
אמרה מרים:" טוב בישראל. טוב."
דיון:
- האם הסוף מתאים להשערה שהעלתם?
- איזה סוף שמח יותר- זה שקרה בסיפור או זה שדמיינתם?
התבוננות והבנה
זיהוי רעיונות ומסרים מרכזיים ביצירה.
נזמין את התלמידים לקרוא שוב בקריאה דמומה את החלק השלישי.
עבודה בזוגות:
- מתחו קו מתחת למילים שמחות וטובות. (כמו צחוק, שמחה, טוב, חברות ...)
- ממה מורכב המשלוח של מרים?
- ממה מורכב המשלוח של הדסה?
- מה לדעתם בחרה הדסה לתת למרים במשלוח המנות?
(נעיר את תשומת לב התלמידים לכך שעל המשלוח שמכינה מרים מסופר לנו בדיוק מה יש בתוכו, אבל לא סופר לנו מה נתנה הדסה למרים במשלוח שלה. מה שכן מסופר לנו עליהן הן התחושות הטובות והשמחה שנולדה בעקבות המעשה).
דיון במליאה:
- מהי נתינה?
- מה הוא כוחה?
- לנותן ולמקבל?
הנתינה עצמה, ללא קשר לתכולת המשלוח, היא המחוללת את השינוי הגדול, וזהו הכוח הגדול שלה.
נשאל את התלמידים:
- האם חוויתם נתינה כזאת פעם?
- האם שמחתם פעם במתנה שקבלתם עוד לפני שפתחתם וגיליתם מהי?
- מדוע?
הפנמה
נחלק לכל תלמיד פלסטלינה בצבעים שונים, צלחת חד פעמית ופתק עם שם של ילד אחר מהכיתה.
נבקש מהילדים להכין מפלסטלינה את משלוח המנות שדמיינו, ולהעניק אותו לילד שאת שמו קבלו בפתק.
לאחר ההכנה והחלוקה. נשאל את התלמידים:
- איך בחרתם לתת דווקא דברים אלו?
- האם הכנת משלוח המנות שהכנתם לחבר היום שונה ממשלוחים אחרים שלכם בעבר?
- מה היה יותר כיף, להכין ולתת את המשלוח או לקבל משלוח עבורכם? ולמה?
סגירה שהיא פתיחה
סיכום הנלמד, איזה ערך למדנו מהשיעור? (במשפט אחד ע"י מספר התלמידים).
התלמידים יתבקשו לחשוב על נתינה נוספת שהם מסוגלים לעשות במסגרת אחרת כמו בית,במשפחה, שכנים ועוד.
הרחבות
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים; לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים.