חג הפסח - שאילת שאלות

נחלק לתלמידים את המילים של השיר "מה נשתנה".

נשיר איתם את השיר בליווי השיר ברקע.        

בתום השיר, נשאל את התלמידים:

• האם מישהו יודע להסביר במילים שלו את השיר?
• מה הכוונה בשאלה- "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת- הלילה הזה שתי פעמים" ?
• את מה מטבילין? מה אנו טובלים פעמיים בליל הסדר?

אם התלמידים אינם יודעים את התשובה, נשאיר את השאלה לעת עתה פתוחה.

נמשיך ונשאל:

• האם מישהו מכם זוכר את סדר השלבים של ליל הסדר?

נכתוב את הסדר על הלוח ונבקש מהתלמידים להשלים אם הם זוכרים. ניתן לשיר איתם את השיר:

 "קדש ורחץ כרפס יחץ  מגיד רחצה מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל, נרצה"

• נסו לשים לב - איזה פעולה חוזרת על עצמה במהלך הסדר?

נמתח קו בין המילים "ורחץ" ו"רחצה" ונסביר:

בליל הסדר אנו "מטבילים", נוטלים, את הידיים שלנו פעמיים.

ליל הסדר מתחיל כמו ערב שבת רגיל- "קדש"- עושים קידוש, ואז- "ורחץ"- נוטלים ידיים!

אם כך,

• למה אנחנו נוטלים ידיים בכל שבת?
• למה בליל הסדר אנחנו נוטלים ידיים ואז לא אוכלים לחם אלא- כרפס??

נחלק לתלמידים את דברי השולחן ערוך ונקריא להם, מתוך קיצור שולחן ערוך, פרק פ"ח, ט'-י"ב:

ורחץ:

נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה. רחצה זאת היא הכנה ל"כרפס". וכיון שמטבילים הכרפס במי מלח צריך נטילה ממש.

כרפס:

יקח מהכרפס פחות מכזית (פחות מעשרים ושמונה גרם) ומטבלו במי מלח או חומץ, מברך "בורא פרי האדמה" ואוכל, כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו. (...)

כרפס לאו דוקא, שאם אין לו כרפס יקח ירק אחר, שכן עיקר הטעם הוא כדי לעורר שאלה אצל התינוקות ודי בכל ירק המצוי לו. (...)

ונוהגים כרפס דווקא, מפני שנרמז בו למפרע ס'פר"ך- כלומר ששים רבוא עבדו בפרך במצרים.

נסביר:

ישנה הלכה המכונה "מאכל שטיבולו במשקה". מעיקר הדין, יש ליטול ידיים בכל פעם שאוכלים מאכל רטוב, טבול במשקה. כמו תפוח רטוב שכעת נשטף במים.  מאחר וטובלים את הכרפס במשקה, אז נוטלים ידיים קודם בלי ברכה. היום, אנחנו נוהגים לטול ידיים לפני אכילת לחם בלבד.

• נחדד את השאלה. הבנו מדוע מלכתחילה היה צריך ליטול ידיים על הכרפס, אך לשם מה בכלל לטבול כרפס במי מלח? למה לא פותחים את הסדר באכילת המצה אלא הכרפס?
• נוסיף ונקשה, שלא רק שלא אוכלים את המצה, בסוף אכילת הכרפס, לוקחים את המצה, בוצעים אותה לשניים ("יחץ") ובמקום לאכול אותה, מגביהים אותה- ואומרים את החלק בהגדה "הא לחמא עניא"- קטע בהגדה שמשמעו: זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים כל מי שרוצה יבוא ויאכל!  ואז שוב, במקום לאכול אותה- מכסים אותה ומתחילים לשיר "מה נשתנה".

נסביר לתלמידים שבליל הסדר, כל הסדר משתנה.. על מנת לשיר "מה נשתנה", היינו צריכים לרגע להבין שיש משהו אחר, להתבלבל מהסדר הרגיל של הדברים. כל השינויים האלה הם כדי לעורר את שאלת התינוקות, הילדים (תינוקות בלשון חז"ל הם כינוי לילדים).

נשאל:

• למה לדעתכם קבעו חז"ל אכילה של כרפס רק כדי לעורר את שאלת הילדים?
• האם אתם מכירים עוד דברים מוזרים שעושים בליל הסדר? האם יש בביתכם מנהג מיוחד שעושים בליל הסדר?

נחלק לתלמידים כרטיסיות (מצ"ב) עם מנהגים של עדות שונות מחג הפסח, ונבקש מהם להמחיז אותם לכיתה. חשוב מאוד להכין את הצופים שיתכן שהמנהגים יצחיקו אותם, אך שאנו יוצרים את ההמחזה בכדי להכיר ולהבין את פשר המנהגים, ולא כדי לצחוק עליהם.

נשאל:

• מדוע לדעתכם נוצרו בפסח כל מיני מנהגים מוזרים?
• מה לדעתכם המנהגים מסמלים?

ההגדה של פסח מלאה בדברים משונים המעוררים תמיהה, בתוך כך יש את הכרפס, כיסוי וגילוי המצה, השתייה בהסבה ועוד ועוד... לצד אוירה משונה זו, כל עדה הוסיפה לעצמה עוד ועוד מנהגים שמטרת כולם "לעורר את התינוקות לשאול".

ננסה להבין יחד עם התלמידים את חשיבותה של השאלה, נשאל:

• מה לדעתכם יוצרת השאלה?
• מה ההבדל בין לימוד בו התלמידים שואלים, לבין לימוד שבו התלמידים לא שואלים- אלא רק מקשיבים?
• מה היתרון של תלמיד שאינו יודע את התשובה אבל הוא שואל ומתעניין, לעומת תלמיד שכבר יודע הכל?
• האם יש ערך לשאול שאלה גם אם לא מקבלים עליה תשובה?

תלמיד ששואל ,הוא תלמיד מתעניין. המצווה העיקרית בליל הסדר היא - "והגדת לבנך"- ללמד את ההגדה, את מעשה יציאת מצרים לילדים. אבל כדי ללמד, אי אפשר פשוט "להגיד" את ההגדה. תהליך של למידה אמיתית חייב להיות מתוך רצון. כשמישהו שואל שאלה, זה מביע את הסקרנות שלו, את ההתעניינות, את השאיפה שלו להבין ולדעת. תלמיד ששואל הוא אפילו במקום יותר מפותח מתלמיד שכבר יודע. התלמיד שכבר יודע את התשובות להכל, לא מתעניין יותר ומפסיק ללמוד. היכולת להתפתח וללמוד נתונה רק לשואל. כדי לעורר את השאלה, את העניין והסקרנות, נוצרו בקרב העדות מנהגים שונים ומשונים, וגם בתוך ההגדה עצמה יש כל כך הרבה נקודות המעוררות שאלות. הכל נועד, כדי שנגיע למצב שהסיפורים של העם שלנו חיים בנו ומעניינים אותנו. כשמישהו שואל שאלה, גם אם הוא לא קיבל תשובה מספקת, הוא הגיע לרמה הכי מפותחת של הלמידה, כי הסקרנות קיימת בו, ומאליו, ככל שהשאלה חזקה יותר ויותר תפריע לו, הוא יחפש תשובה עד אשר ימצא אותה.

נזמין את התלמידים לחשוב על שאלה שמעסיקה אותם כיום, ולרשום אותה. ניתן לרשום כמה שאלות. תלמיד שמתקשה למצוא שאלה, נכוון אותו לחפש שאלה סביב ליל הסדר, או סביב נושא שאנחנו לומדים בכיתה.

בסבב, נזמין את התלמידים שמעוניינים - לשתף.

נבקש מהתלמידים עד השיעור הבא, לנסות ולחפש תשובות שונות לשאלות שלהם.

סגירה שהיא פתיחה:

נסביר כי בליל הסדר מתוארים לנו ארבעה בנים- חכם, תם, רשע- וזה שאינו יודע לשאול. אותו בן שאינו יודע לשאול הוא במידה מסויימת אפילו "פחות טוב" מהבן הרשע. הרשע לפחות מתריס בליל הסדר, הוא כועס אמנם ולא מבין כלום, אבל איכפת לו והוא מתעניין. זה שאינו יודע לשאול, לא שואל כלום. הוא יושב בליל הסדר ושותק, מחכה שהלילה יגמר, אותו אי אפשר ללמד- כי אין בו טיפת רצון ללמוד. בכל שאלה, יש משאלה, יש רצון. מי שלא שואל, איננו מבקש, איננו רוצה.

ניתן להזמין בעת הזו את התלמידים תמיד לשאול בשיעורים ולהסביר כי שאלותיהם ממש לא מפריעות, אלא הם עיקר השיעור.